[1] רש"י (בשבת קכה:) מפרש שאין דין אהל אלא בתקרה - אבל במחיצה לא, אלא שכאן במשנה כיון שמיירי שמוסיף את פקק החלון על בנין קבוע, לכן החמיר בו ר' אליעזר כסברתו בהוספה על תקרה של אהל עראי. אכן התוס' (בד"ה פקק) הביאו שיטת ר"ת שחולק, וס"ל ששייך איסור אהל גם במחיצות - אם נעשה ע"י מחיצה זו מחיצה המתרת, כגון מחיצה שלישית בסוכה, או שהיא מתירה את החצר בטלטול. אולם סתם מחיצה שאינו מתרת - אין בה איסור אהל לכו"ע.

[2] הנה האמוראים בסוגיין הביאו ב' ברייתות הסותרות זו לזו, דרב נחמן הביא ברייתא שאומרת: נפל דופנה (של סוכה), לא יעמיד בה אדם בהמה וכלים, ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין (פי', לא יעמיד את המטה כדופן ויתן עליה סדין כדי לכסות את הנקבים שיש בין החבלים שבמטה), לפי שאין עושין אהל עראי בתחילה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ואילו רבא הביא ברייתא, שעושה אדם את חברו דופן כדי שיאכל וישתה וישן, ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין, ע"כ. וכדי ליישב את הסתירה בין הברייתות אמרה הגמ' למסקנא, שכל אחת מדברת באופן אחר וכדלהלן.

[3] ומבואר בגמ', שכל זה אליבא דרבנן (דר"א) דוקא, דס"ל שמותר להוסיף על דופן עראי בין בשבת ובין ביו"ט, וכיון שהסוכה כבר כשרה בלא הדופן הזאת, חשיב רק מוסיף על דופן עראי שמותר לדעתם. אכן לדעת ר"א גם באופן זה אסור.

[4] ובזה מותר אפי' לעשות דופן שלישית, דהכי מוכח בברייתא שע"י מחיצה זו רוצה לאכול ולשתות ולישן - אלמא מיירי במחיצה שלישית דוקא. [ולעיל גבי מטה כוונתו בשביל צל למת או לאוכלים שלא יסריחו, ושפיר איכא לאוקמי במחיצה רביעית, אבל במחיצה שלישית אסור דדרך בנין בכך].

[5] כלומר, שלא אומרים דכיון שעקר לצאת מעירו ברשות, ורבנן נתנו לו במקום שנאמר לו שכבר נעשה מעשה אלפים אמה לכל רוח, שמודדים לו ממקום שנמצא עתה, אלא כיון שעדיין הוא נמצא תוך התחום של עירו, מחשיבים לו כאילו לא יצא כלל.

[6] דהיינו, שהולך את כל התחום החדש עד שנכנס לתוך תחום עירו - ונחשב חזרה כבן העיר, וחוזר לביתו.