[1] גזירה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין, כלומר שהרואה את בני החצרות מטלטלין דרך בין הפסין ואינו יודע שיש פתח בין החצרות, יחשוב שמועיל לעשות שיתוף מבואות עם בין הפסין. וזה לא מהני, דהרי אין לבין הפסין דין מבוי, דדוקא במבוי שאורכו יותר על רחבו וסתום בג' צדדיו הקילו לעשות שיתוף, ויכולים לטלטל דרכו בין החצרות, אבל לא בפסי ביראות.

[2] מבואר בגמ', דאם הדרן ועירבן, כלומר שיש פירצה גלויה לעין כל בין ב' החצרות, דלא קיים החשש הנ"ל שיחשבו שהיתר הטלטול בין ב' החצרות מחמת הפסין - דיודעים שהיתר הטלטול הוא משום הפתח שביניהם, באופן כזה מהני אפי' אליבא דרב הונא.

[3] והביאה הגמ' לפשוט ממשנתנו שאמרה "ובלבד שתהא ראשה ורובה מבפנים" - וסברה שמיירי בנקיט לה ונקיט למנא ובכל אופן בעינן ראשה ורובה בפנים, ודוחה דמיירי בדנקיט למנא ולא נקיט לה. ומקשה הגמ' הרי באופן זה אסור להשקות, דכך שנינו בברייתא גבי בין הפסים [שרשה ורובה של הבהמה בפנים] ד"לא ימלא אדם מים ויתן בשבת לפני בהמתו", ועל כרחך מיירי בדלא נקיט לה דאל"כ ודאי שמותר, ועכ"פ חזינן שבאופן שלא אוחז לה אסור להשקות אפי' אם ראשה ורובה בפנים. ודחה אביי, שברייתא זו מיירי באופן מיוחד, שאין הבהמה בין הפסים אלא יש אבוס וכו'.

ובסוף הסוגיא מבואר שהגמ' מחלקת בזה בין גמל ובין שאר בהמה, כלומר שבגמל היות שצוארו ארוך לכך בעינן ראשו ורובו בפנים, דבלא זה, אף בדנקיט לכלי ונקיט לגמל יש לחוש שיעקם את צוארו הארוך לבחוץ וימשך אחריו, אבל בשאר בהמה אם נקיט לכלי ונקיט לה יש להתיר אפי' כשאינה עומדת ראשה ורובה ברשות שהוא משקה אותה.