[1] פירש"י שמיירי באופן שהיה לחי אחר מע"ש ולכך לא הוצרכנו לסמוך על הלחי הזה להתיר את הטלטול ונפל הלחי האחר בשבת ונשאר הלחי הזה, ובזה קאמר דלא סמך עליו.

[2] ביארו התוס' (בד"ה תלמוד), שאף שלא נזכר בסוגיא שהלימוד הוא מכח כלל ופרט וכלל, על כרחך הלימוד הוא ממה שחזר וכלל בסוף ונתן בידה, דאז אנו לומדים כעין הפרט - מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל כותבים עליו, [דבלא זה הוי כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ספר אין מידי אחרינא לא].

[3] וכתבו התוס' (בד"ה בכתיבה), שדרשא זו היא אליבא דרבא, אולם אביי יליף שאינה מתגרשת בכתיבה מהכלל ד"אין סניגור נעשה קטיגור". ולשיטתו ילפינן מ"כתב" - שבכתיבה מתגרשת ולא בחליצה.

[4] הנידון דלהלן מיירי אפי' שלא היתה פרצה עשר אמות.