ERCHIN 28 (11 Tamuz) -ֲ in honor of the birthday of Yakira Linzer.

ערכין דף כח. א

מה ילפינן מהפסוק (ויקרא כז:יח) -
"אך כל חרם וכו', מכל אשר לו, מאדם ובהמה, ומשדה אחוזתו"?

במה הכתוב מדבר? מה בא הכתוב ללמדנו?
"מכל אשר לו" במטלטלין שלא יחרים אדם לכל נכסיו
"מאדם" בעבדים כנענים שלא יחרים אפי' ממין אחד לכולו
"ומשדה אחוזתו" בשדה אחוזה שלא יחרים כל שדותיו אף שיכול להיות אריס
"ובהמה" בצאנו ובקרו וכו' שיכול להחרים רק דבר שיכול למוכרו ממכר עולם

איזה בני אדם או שדות, אדם יכול להחרים, ואיזה לא?

יכול להחרים אינו יכול להחרים
בני אדם עבדיו ושפחותיו הכנענים עבדיו ושפחותיו העברים בנו ובתו [1]
שדות שדה אחוזה [2] שדה מקנה

כמה ממון יכול אדם לתת לצדקה?

חומש מנכסיו כל נכסיו -
חוץ מדבר מועט
כל נכסיו -
(או כל מין אחד מנכסיו)
לר' אליעזר יכול יכול לא יכול
לר' אלעזר בן עזריה יכול לא יכול [3] לא יכול

ערכין דף כח. א

האם הכהנים והלוים יכולים להחרים קרקעותיהם או מטלטליהם או לא?

קרקעות מטלטלין
לר' יהודה אין מחרימים [4] אין מחרימים [5]
לר' שמעון אין מחרימים כהנים: אין מחרימים [6]
 
לוים: מחרימים

ערכין דף כח: א

מתנות כהונה דלהלן, לאיזה כהנים הם ניתנים?

למי נותנם?
החרים מטלטלין אליבא דר' שמעון - שלא מקיש: לכל כהן שירצה [7]
 
אליבא דר' יהודה - שמקיש: לכהן שבאותו משמר [8]
החרים שדותיו, גזל הגר לכהן שבאותו משמר [9]
שדות הקדש היוצאות לכהנים ביובל לכהן שבאותו משמר שפגע בו יובל [10]
תרומה (תוס' ד"ה החרים) לכל כהן שירצה

ערכין דף כח: א

מתי שנת שמיטה משמטת כספים, ומתי שנת יובל משמטת קרקעות?

שמיטת כספים בשביעית שמיטת קרקעות ביובל
לחולקים על ר' ישמעאל בבין השמשות של מוצאי שביעית בבין השמשות של יום כיפור
לר' ישמעאל בנו של ריב"ב בבין השמשות של מוצאי שביעית בבין השמשות של ראש השנה [11]

מה דין חרמים דלהלן?

חרמים שהחרימם בשביל ליתנם לכהן חרמים שהחרימם בסתם
לר' יהודה בן בתירא לכהנים - ואינם נפדים לבדק הבית - והם נפדים
לחכמים לכהנים - ואינם נפדים לכהנים - ואינם נפדים

המחרים את קדשיו, מה הדין, ומדוע?

מה הדין? ומדוע?
בנדר נותן את דמיו דכשלו דמי - דחייב באחריותו [12]
בנדבה נותן את טובתה [13] דאינה שלו כלל - דאינו חייב באחריותה
בבכור נותן טובת הנאה שבו_ דאינו שלו - אלא [14]של כהן
-------------------------------------------------

[1] והטעם דילפינן מ"ובהמה", מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם, וכל אלה אינו יכול למוכרם לעולם, דגם בתו שיש לו רשות למוכרה - כשתגדיל לא יוכל למוכרה.

[2] ואף שגם שדה אחוזה אינו יכול למכור ממכר עולם, דהרי חוזרת לו ביובל, מ"מ יכול למוכרה אח"כ שוב, וא"כ שפיר מיקרי שיכול למוכרה לעולם. משא"כ בתו שמשתגדיל שוב אינו מוכרה (תוס' ד"ה ת"ל). וכן שדה מקנה משבאה שנת יובל, היא פוקעת ממנו וחוזרת לבעליה, ושוב אין לקונה בה שום זכות, ולכך אינו יכול להחרימה - דמחרים דבר שאינו שלו.

[3] פי', מזה דאתא ר' אלעזר בן עזריה לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו, למדנו דס"ל כדברי ר' אילא שלא יכול אדם לבזבז לצדקה יותר מחומש. אולם לר' אליעזר כל הקפידא שלא יבזבז כל נכסיו, ואם השאיר לעצמו אפי' דבר מועט סגי.

[4] פי', בין כהנים ובין לוים. והנה בכהנים אמרה הגמ' "בשלמא כהנים אין מחרימין שחרמין שלהם", ומשמע שהטעם שלא יכול להחרים הוא, דגם אם יחרים לא יצא מרשותו, כיון שדין חרמים - לכהנים. והקשו תוס' (בעמוד ב' ד"ה כמאן), הלא שדה חרמים יוצאת לכהנים שבאותו משמר, וא"כ אם החרים הכהן שדהו כשלא היה במשמרתו אין החרמים שלו. ותירצו תוס', שהלשון שהחרמים שלהם הוא "לרווחא דמלתא" - אבל אין זה הטעם האמיתי, אלא הטעם הוא מקרא "אחוזת עולם תהיה להם", דהיינו שהם אינם יכולים להחרים. ופסוק זה אף שמדבר בלוים, הכהנים בכלל הלוים הם.

[5] דהוקשו מטלטלין לקרקעות בפסוק (ויקרא כז:כח), "מכל אשר לו" (=מטלטלין) "ומשדה אחוזתו" (=קרקעות), וכמו שקרקעות הכהנים והלוים אינם יכולים להחרים וכנ"ל, ה"ה מטלטלין.

[6] בגמ' מבואר לדעת ר"ש שלא מקישים מטלטלין לקרקעות, וא"כ לכאורה בין כהנים ובין לוים יכולים להחרים למטלטליהן. אכן כתבו התוס' (בעמוד ב' ד"ה כמאן), שכיון שהדין גבי מטלטלין שהם ניתנים לכל כהן שירצה המחרים לתת לו, א"כ שפיר י"ל שכהן לא יכול להחרים למטלטלין, דהא החרמים שלהם במטלטלין, דנותנה לכל כהן שירצה, ויכול גם להשאיר אותם לעצמו, ולכך חשוב שהחרמים שלהם.

[7] וכתבו תוס' (ד"ה החרים), דאף שמלשון הגמ' משמע שיליף לה מקרא "כל חרם בישראל לך יהיה", מ"מ אין זה עיקר הדרשא, אלא הלימוד הוא מסברא, דכמו שתרומה נותן לכל כהן שירצה ה"ה לחרם מטלטלין.

[8] מבואר בגמ' לקמן, דכל מה שאמר ר' חייא בר אבין שנותן למטלטלין לכל כהן שירצה, הוא דוקא לר' יהודה דלא מקיש מטלטלין לקרקעות, אולם לר' שמעון שמקיש, א"כ צריך ליתנם דוקא לכהן שבאותו משמר של שעת החרם.

[9] לגבי חרם, נותן לכהן שבאותו משמר שבשעת החרם [ע' רמב"ם פ"ו ה"ה]. ובגזל הגר, נותן לכהן שבאותו משמר שהביא בו את קרבן האשם.

[10] מבואר בגמ', שאם פגע יובל בשבת - שאז מתחלפות המשמרות, נותנים את השדות למשמר היוצא דוקא.

[11] ולדבריו נמצא שבאותו בין השמשות חלה שמיטת כספים ושמיטת קרקעות, דכיון ששנת הארבעים ותשע היא שנת שמיטה - ודין שמיטה לשמט כספים בסופה, ושנת חמשים שהיא שנת יובל - היא משמטת לקרקעות בתחלתה כבר בראש השנה, הרי ששניהם משמטים כאחד באותו בין השמשות של מוצאי שביעית ערב ר"ה של יובל.

[12] פי', כשאמר "הרי עלי עולה", חל עליו חוב דמים, ואפי' הפריש שור מסוים להקריבו לנדרו, אם יגנב או יאבד הוא חייב באחריות (שלא כנדבה שאומר "הרי זו עולה" - שאינו חייב באחריותה). וא"כ גבי נדר, שור זה חשוב כשלו, כיון שהוא חייב באחריותו להביא אחר, ומשום שכל דמי הבהמה חשובים כשלו - יכול להחרימם, הגם שהבהמה עצמה לא תהא מוחרמת אלא קרבה למזבח - דהיא קדושה ואינה שלו - מ"מ דמיה שלו הם, ולכך כשהחרים נותן דמיה.

[13] פי', דאומדים כמה אדם שאינו חייב עולה, היה מוכן לקנות מחברו בהמה בזול על מנת להקריבה עולה. וכדמים אלו, זהו שיעור הטובת הנאה שיש לבעלים עצמם מנדבתם, דהא על ידה הם יכולים להקריב דורון לכבוד קונם.

[14] פי', דאף שאדם צריך לתת את הבכור לכהן, מ"מ הוא יכול ליתנו לכל כהן שירצה, ויש ישראלים שיש להם נכדים כהנים מבנותיהם, ומוכנים לתת לבעלי הבכורים מעות על מנת שיתנו את בכוריהם לנכדם הכהן. וכסכום זה, זהו הטובת הנאה שיש לישראל מבכור. ולכך כשהחרים אדם לבכור, נותן טובת הנאה זו, דזה מה שיש לו בבכורו - וזה מה שהוא יכול להחרים.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף