[1] תנא דמשנתנו מחשיב לתקיעה תרועה ותקיעה לשלש, ואילו ר' יהודה מחשיב לכל סדר של תר"ת (=קר"ק) לאחד, וטעמו להיות שמצינו בפסוק שקוראים לתקיעה בשם תרועה ולתרועה בשם תקיעה, שמע מינה שמצוה אחת היא ולחדא חשיב להו.

[2] בכל יום היו במקדש כ"א תקיעות: ג' לפתיחת שערים, ט' לתמיד של שחר, ט' לתמיד של בין הערבים. ובערב שבת שבתוך חג סוכות היו שם מ"ח: כ"א כדאמרן, ט' דמוספין, ועוד שש דערב שבת [ג' להבטיל העם ממלאכה וג' להבדיל בין קדש לחול], ועוד י"ב בשביל ניסוך המים [ג' לשער העליון, ג' לשער התחתון, ג' למילוי המים, וג' לגבי מזבח כשזוקפין את הערבה], וכמבואר כל זה בסוכה (דף נג:).

[3] אמנם גם לשיטתם אי אפשר להפסיק בתקיעה בעצמה לעשותה חצי חצי, ולכך בין שברים לתרועה כשאנו עושים לשניהם בסדר תשר"ת - משום דמספקא לן מה היא תרועה האמורה בתורה, ושמא שניהם הם "תרועה", ואסור להפסיק ביניהם, דהוי כמפסיק באמצע תקיעה. [ובשטמ"ק אות ח' הביא בשם הרא"ש להסתפק, האם הכוונה שלא ישהה ביניהם אבל כדי נשימה מותר, או שגם כדי נשימה אסור].

[4] וכל זה בתקיעות שתוקעים במקדש על הקרבן וכו' או בראש השנה, אמנם ו' התקיעות שתקעו בע"ש כדי להבטיל העם ממלאכה ולהבדיל, היה שהות גדול ביניהם. וכיון דתקנום כן שכל אחת תהיה סימן לדבר אחר, אין חשש הפסק. אמנם בכל זאת חשיב ר' יהודה לכל השש של ערב שבת לשתים, כיון שהם ב' סדרים של תקיעה תרועה תקיעה, וכמבואר בתוס' (ד"ה הפוחת ובסוף ד"ה אין, ובסוכה דף נג: ד"ה רבי).

[5] רב כהנא אמר "אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום", וצידדה הגמ' לומר שדבריו אפי' לרבנן, ובא לפסוק דלא כר' יוחנן. דהנה נחלקו ר' אבהו ור' יוחנן בר"ה (דף לד:) כמה יכול לשהות בקריאת שמע, וע' בתוס' בברכות (דף כד: ד"ה אמר) שגם נחלקו בין תקיעה לתרועה, דלר' יוחנן אפי' אם תקע בט' שעות יצא, ואילו לר' אבהו כיון ששהה לגמור את כולם הוי הפסק. [ו"לגמור את כולם", אין הכוונה לכל הט' תקיעות, אלא לסדר שלם של תר"ת, כן כתבו התוס' בסוכה (דף נד. ד"ה מהו). אולם ע' בתוס' בר"ה (דף לד: סוף ד"ה לדידי)]. ולצד זה בגמ', דברי רב כהנא הם בין לר' יהודה ובין לרבנן.

[6] ודחתה הגמ', דמזה שאמר רב כהנא "ולא כלום", משמע שכלל לא יפסיק, וזה יתכן רק אליבא דר' יהודה שסובר שכל שלשתם מצוה אחת הן. אולם לרבנן יכול להפסיק גם לרב כהנא, ונחלקו ר' אבהו ור' יוחנן כמה יכול להפסיק וכנ"ל.

[7] יש שדייקו מלשונות רש"י שבסוגיין, כשיטת הריטב"א בסוכה (דף נד.) שאסור להפסיק בכדי נשימה ביניהם, דהיינו שצריך לתקוע את כל הסדר של תקיעה תרועה תקיעה בנשימה אחת. אולם הרש"י והתוס' בסוכה (שם) כתבו להדיא שמפסיק בנשימה בין תקיעה לתרועה.

[8] פירש"י בסוף העמוד, דכיון שלא היה בחנוכה חילוק קרבנות [מחמת החג], לא חשיב להו במתניתין.

[9] פירשו תוס' (ד"ה שמונה), דלא חשיב להו משום שלא היה יו"ט רק במקדש, אבל במדינה לא עשו יו"ט. וע' בפנים הספר שהארכנו האם בי"ד ניסן היו רק הלוים אומרים את ההלל או כל יחיד מישראל אומרו.

[10] ביאר ר"ת דמסוגיין מוכח דלא אמרינן הלל בר"ח ובחול המועד פסח, וא"כ על כרחך מה שאנו אומרים - זה לא מהדין אלא מתקנה. ומה דאמרינן "י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל" שמשמע שציבור גומרים את ההלל בעוד ימים, תירצו התוס' בסוכה (דף מד: ד"ה כאן), שיחיד לאו דוקא אלא ה"ה ציבור, ונקט יחיד לומר שאפי' יחיד צריך לגמור בהני י"ח ימים. עוד תירצו, שכשאין כל ישראל ביחד קורא להם יחיד. [אמנם תוס' כאן לא הזכירו זאת]. ומה שאמרו בתענית (דף כח:), "תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר", אין הכוונה שציבור חייבים מדינא - אלא ממנהג. ו"גומר" פירושו, אומר, והיינו בדילוג ולא שלם.

[11] ס"ל לר"ת שמברכים על מנהג, ולשיטתו אין חילוק בין ציבור ליחיד. והראיה שמברכים על הלל בר"ח, מזה שחשב רב (בתענית כח:) שבאו לומר הלל שלם, ועל כרחך משום שברכו עליו. וכן מוכח גם מסוגיא דברכות (דף יד.) שאסור להפסיק בו לדבר הרשות, ואם לא מברכים עליו מה שייך הפסק. ומה שלא מברכים על ערבה - ואמרה הגמ' הטעם משום דהוי מנהגא, [ומזה באמת הוכיח במחזור ויטרי (הובא בתוס' בברכות דף יד. ד"ה ימים) שאין מברכים גם על הלל בר"ח], שאני ערבה דהוא רק טלטול בעלמא - ולכן אם היה מצוה היו מברכים אבל על מנהג לא, משא"כ הלל שהוא אמירה - ולא גרע מקורא בתורה שמברכים [וראה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קצ"א ובערוך לנר על התוס' בסוכה הנ"ל].

[12] כן הביאו התוס' בשמו, ודבריו הם במס' תענית (דף כח:) שכתב שם: "יחיד לא יתחיל בברכה, ואם התחיל בברכה יגמור". וע' שטמ"ק כאן (אות כ"א), שכתב לבאר, שציבור כן יברכו בר"ח ובשאר ימי הפסח, ורק יחיד לא.

[13] כן משמע מלשון הגמ' שהקשתה, ולרב נחמן דאמר "קרייתה זו הלילא" - והא לא אומרים שירה על נס בחו"ל, ומשני כיון שגלו חזרו להיתרן הראשון. משמע שאליבא דרבא אין קושיא ותירוץ. [אמנם בגמ' במגילה (דף יד.) הקשו כן בין לרב נחמן ובין לרבא. והקושיא על רבא היא, דמשמע שלא אמרו הלל רק מטעם שאכתי עבדי אחשורוש הוו, אבל לולא טעם זה היו אומרים הלל אפי' בחו"ל. וע' בערכי עלי שכתב, דכאן סברה הגמ' שיתכן שרבא ס"ל שאין אומרים הלל על נס בחו"ל גם אחר שגלו, ורק אמר עוד טעם לומר שאין בכלל מקום להלל, ולא כסוגיא במגילה. וע' באורך בהפלאה שבערכין, ובפנים הספר].