מד. אמר ריש לקיש בעלי מומים נכנסים בין האולם למזבח, וברש"י דוחקים ונכנסים.
יל"ע לשיטת הרמב"ם דאיסור כניסה הוא מן התורה איך הותר בשביל ערבה,
ובמגילת אסתר כתב דעשה הלל"מ דוחה לא תעשה, ועדיין צ"ע
דלכאורה אינה חובה כל זמן שלא נכנס לעזרה, וא"כ לא יכנס.
[כעין מה דמצינו בכתובות מ. לענין ממאנת]
מד: כיון דאמר מר אינה ניטלת בפני עצמה, פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב,
יל"ע לרוב ראשונים, דסבירא להו דד' מינים ניטלים זה אחר זה - ודלא כדעת התוס' לד: - איכא למימר דאיירי בערבה שבלולב, ומכל מקום ניטלת בפני עצמה
שווארץ
שלום
א) כמה אחרונים הוכיחו שקיום העשה הוא דוחה הל"ת ולא חיוב העשה, שעל כן אין אומרים לו לאדם אל תלבש בגד פשתן וידחה איסור שעטנז. והכי נמי אין אומרים לו לצאת מהעזרה כדי שלא יבוא לידי דחייה. וההיא דכתובות שאני שהיא מצוה שכל עיקרה תלויה ברצונו של אדם אחר.
ב) נראה לכאורה שפשוט לגמרא שבאופן זה שיטול בזה אחר זה אכן יצא י"ח מצות ערבה.
בברכה.
יוסי בן ארזה
כן ראיתי בספר ברכת אברהם.
