א) בפסחים צ: שקיל וטרי אי שוחטין על טמא שרץ, ופליגי בה אמוראי, וכן פליגי להלכה הרמב"ם והראב"ד.
ויל"ע מאי שנא מאונן דאיתא בפרק טבול יום (צט:) דאי סבירא ליה לרבי שמעון אנינות לילה דרבנן שוחטין עליו,
והרי שניהם אינם ראוים ביום ורואין בלילה?
ב) עויל"ע אמאי בעינן ביבמות עא. דבעינן לרבות מילת עבדים בשעת עשייה כיון דבקרא איכא רק שעת אכילה [ומלת אותו אז יאכל בו], והרי צ"ע, דמכיון דאינו ראוי בשעת שחיטה לאכול אין שוחטין עליו.
[ואף אם ישתנה מצבו עד אכילה, עכ"פ לא חל מינויו והויא שלא למנויו, ומאי שנא מטבול יום וכהנה?]
שווארץ
שלום
א) אולי לא הבנתי את השאלה. הלא בסוגיא בזבחים מבואר ש(עכ"פ לרוב ככל הדעות) אם אנינות לילה דרבנן מותר לו לאכול הפסח בערב.
ב) כיון שזו מח' תנאים (עתוס' בפסחים צג), יתכן שהברייתא שהצריכה לימוד על עשייה סברה כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ אבל אין הכי נמי, למ"ד אין שוחטין א"צ קרא. א"נ אם סברה הברייתא כמ"ד אין שוחטין, יתכן שזה רק לאחר שלמדנו שהשווה הכתוב עשייה לאכילה לענין מילת עבדים וזכרים, אבל לולא שהיה לימוד על כך היינו מחלקים בין עשייה לאכילה. ועוד יש מקום לחלק בין טמא שאין ראוי לאכילה בגלל דבר בגופו לבין עיכוב מחמת דבר אחר - מילת עבדיו.
בברכה.
יוסי בן ארזה
א) כוונת השאלה היתה דמבואר להדיא בגמרא דאם אנינות לילה דרבנן שוחטין עליו, - ואע"פ שאינו ראוי עכשיו ראוי הוא באותה לילה,
ומאי שנא אנינות מטבול יום דס"ל לאמרואי ולהרמב"ם דאין שוחטין עליהם, - מכיון דאינו ראוי עכשיו אף שהוא ראוי באותה לילה.
ב) הרמבם ק"פ ו ב פסק דאין שוחטין וזורקין על טבול יום, והביא דברי הגמ' ביבמות בהל' ק"פ ט ט
מבואר בפסחים צ: שטבו"י לכו"ע שוחטין וזורקין עליו. ואנינות העוברת ממילא בלילה ואין בה טומאה דמיא לטבו"י ולא לטמא.
(ואף לדעת הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טבו"י, זהו רק בטומאות גמורות שיש בהן חיוב כרת על אכילת קדשים, ומשום שטמא אינו משלח קרבנותיו. וי"א שאף להרמב"ם אינו אלא מדרבנן ולכתחילה. ועוד, שאם בעל הקרבן טהור י"ל שמותר לטבו"י לכתחילה להימנות עליו.