מצוה להלוות גם לעשיר, אלא שהעני קודם. וצריך ביאור למה מצוה להלוות לעשיר, והרי הוא לא זקוק להלוואה לכדי חייו? ואחר שיש מצוה להלוות לו- למה העני קודם?
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הצדקה פ"ו, עמ' קפ"א): מצוה להלוות לעשיר כי ישראל הם אחד והם אחים, והאיחוד נעשה על ידי שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה. 1 העני קודם לעשיר כי ההלואה היא חִיוּתו, ואין אחדות בישראל כאשר מבטלים את חִיוּתו. עניי עירך קודמים כי יותר נעשה 'אחד' עם בן עירו, כשם שאיבר מתאחד יותר עם איבר המחובר לו.
ועיי"ש מהמדרש- כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה, היום לווה מהלילה והלילה מהיום וכו'. ומשמעות המדרש, שהעולם אחד בגלל שה' אחד, ולכן נברא העולם באופן שכולם לווים זה מזה, שאלמלא כן היה פתחון פה למינים לומר שיש כמה אלוהויות.
מה טעם איסור ריבית, והרי הלוה חפץ בהלואה, וזו טובתו? ולמה כאן יש איסור גם על הלוה- מה שלא מצאנו בשאר דיני ממונות?
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הצדקה פ"ו, עמ' קפ"א ד"ה ומזה יש): הריבית היא הפכה של מצות הלוואה כי על ידי הלוואה נעשים ישראל לעם אחד (כאשר מקבלים זה מזה ואינם גוזלים זה את זה) 1 , ואילו הריבית היא נשך- העדר לננשך, כנשיכת נחש. 2 והנה, אצל בני נח גזל אסור וריבית מותרת, ואילו אצל ישראל על ריבית יש יותר איסורים מאשר על גזלה, וריבית אסורה אפילו מרצון שניהם- המלוה והלווה, כי על ידי שישראל הם עם אחד יש להם ק-ל אחד, ולכן מצוה להלוות זה לזה, ואילו הלוקח ריבית הופך מתוק למר. 3
מהר"ל, דרוש לשבת הגדול (בסוף הגדה של פסח, עמ' ר"ט): הריבית היא ביטול החִיוּת, ולכן האיסור גם על הלווה כדין המאבד עצמו לדעת, כי הפרנסה נקראת חיים. וכן אסורים גם הערב והעדים. לכן נאמר (ויקרא 25:36) "וחי אחיך עמך"- השגחת ה' היא על כל הנבראים, ולכל איבר יש את המקום ממנו הוא יונק, ואמרו חז"ל שלכל שערה ושערה יש יניקה משל עצמה, ואם ינקו שתי שערות מגומא אחת הן יחשיכו מאור עיניו של אדם. כך כלל ישראל נחשבים כאדם אחד, וכל אחד הוא כאיבר בגוף, והשגחת ה' לתת לכל אחד את חִיוּתו, ולא יִנק האחד משל אחר. הלוקח רבית נוטל את פרנסת האחר 4 , ולכן נאמר "וחי אחיך עמך" שלא יכנס האחד בתוך גבול חברו. לעומת זאת "לנכרי תשיך" כי רק ישראל הם כגוף אחד. 5
כדלעיל שאלה 3, ונ"ל שזו משמעות הפסוק כאן- "אם כסף תלוה" בתנאי ש"לא תהיה לו כנושה" (כמבואר בשאלה 2 תשובה 3), ובתנאי ש"לא תשימון עליו נשך" כי שני הדברים הללו הם הפכיים למצות הלואה (כמבואר בהערה שם).
כמבואר בשאלה הבאה שבכך נוטל המלוה מהלווה את מקור חַיוּתו.
לכן האיסור גם על הלווה, כי כשישראל אחד הם משלימים זה את זה, והריבית הפכה- לא רק שאינו משלים את חברו אלא שאחד נושך את השני. [כלומר- זה לא רק איסור ממוני הניתן למחילה, אלא ביטול אחדותה של כנסת ישראל, וזה לא ניתן למחילה.] עיי"ש עוד (עמ' קפ"ב) שלכן נתינת הארץ מחייבת שלא לקחת רבית ככתוב (ויקרא 25:36-38) אל תקח מאתו נשך ותרבית...אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם...לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים", כי בכניסה לארץ נעשו עם אחד על ידי שיש להם מקום אחד, שהרי מאז נעשו ערבים זה לזה. וישראל עם אחד מצד גופם ומצד נשמתם, גופם מתאחד על ידי ארץ ישראל, וכנגד הנשמות נאמר "אני ה' אלוקיכם" ואת זה תלה ביציאת מצרים כי אז זכו למעלה העליונה ששם אין העדר ונשיכה. (ע"ע לקמן שאלה 9 על ההקשר ליציאת מצרים.) [נ"ל להוסיף ביאור- כשיצאו ממצרים אל המדבר לא היו להם חיים ארציים ולכן היה רק חיבור של נשמות במדרגה עליונה של "להיות לכם לאלוקים". אפשר שאז טרם קיבלו ערבות כי אי אפשר לקבל ערבות כאשר החיבור הוא רק בפן המרומם של ישראל- שהרי החטא הוא במקום הנמוך בקומת האדם, ושם לא התחברו זה לזה. רק כאשר נכנסו לארץ, והחלו לחיות חיים ארציים בקדושה וטהרה- בארץ ישראל על עשר קדושותיה, ובכל המצוות התלויות בה, אז אפשר שיהיו ערבים זה על זה.]
הגוזל את חברו, לוקח את ממונו, אבל ריבית הנעשית מרצון ובדרך משא ומתן- בכך הוא לוקח לעצמו את מקור השפע של חברו, כפי שיבואר להלן בשאלות הבאות. ע"ע לעיל (בראשית 1:29:7:1 ואילך) אודות ההשפעה של הפרנסה.
באופן שונה קצת כתב המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג, עמ' כ"ט, ד"ה תנא דבי, בבא מציעא דף עא א) שישראל מצד שהם אחים יש להם אב המפרנס ומחיה אותם, והלוקח רבית לוקח חִיוּתו, ובזה כופרים במה שה' יתברך אביהם ונותן להם חִיוּת. וזהו (ויקרא 25:36) "ויראת מאלוקך"- העול מה' שלא יקח רבית כי ה' מפרנס כל אחד ואחד. [אולי פרוש דבריו שאין הקב"ה משרה שכינתו על יחידים אלא על העם, וכשישראל אינם כעם, גם הקב"ה אינו נוהג עמם כאב חלילה.] (ע"ע בתפארת ישראל סוף פנ"ד על מידת היראה שברבית.)
במדרש כאן (שמות רבה, פל"א י"ד) כתוב שהמלוה ברבית אין המלאכים מלמדים עליו זכות (בניגוד לשאר החוטאים), וצריך ביאור מה טעם הדבר?
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הצדקה פ"ו, עמ' קפ"ב, ד"ה ובמדרש): רק ברבית נאמר שאין לו זכות בכלל, כי הוא נושך את חִיוּתו של חברו כנשיכת הנחש 1 , ומכיון שזה העדר גמור לכן אין לו צד זכות כלל. אף שמעדיר ממנו רק את ממונו, אבל מצוה הלואה היא מדרגה עליונה לישראל שהם נעשים בה עם אחד 2 , ולכן החטא בזה הוא העדר גמור, שהרי זו כפירה ביציאת מצרים [ויקרא 25:37-38] 3 , ובלי יציאת מצרים כאילו כל ישראל אינם ישראל. ויתרה מכך- הגזלן גוזל לפי שעה ואיננו דבק בהעדר הגמור, אבל המלוה בריבית דבק בהעדר שהוא נשיכת הממון, ולכן הוא כעובר על כל החטאים ואין מי שילמד עליו זכות.
כמבואר בשאלה הבאה.
כמבואר בשאלה הקודמת.
עי' להלן, שאלה 9. ע"ע בנתיב הצדקה שם (ד"ה ודע כי האדם) שהמקבל עול רבית כמקבל עול מלכות שמים, והפורק עול רבית כפורק עול מלכות שמים, והכופר במצות רבית ככופר ביציאת מצרים, כי מצות רבית היא עול גדול על האדם שהרי היא גם לטובת הלוה, והוסיף המהר"ל רמז לכך- 'רבית' בגימטריא 612, כי העובר עליה פורק עול ה', ועל גוף החטא שהוא הקרן נוסף לו ריבית- תרי"ב מצוות, [ובכך הוא פורק את עול תרי"ג מצוות]. ע"ע בחידושי אגדות (ח"ג עמ' ל', ד"ה אלו היה, בבא מציעא דף עה ב).
במדרש כאן (שמות רבה פל"א)- לא תנשוך את העני כשם שנשך הנחש את האדם ועקרו לו ולתולדותיו...לכך כתיב לא תהיה לו כנושה, לא תנשכנו וכו'. מה משמעות הדימוי של הרבית לנשך?
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הצדקה עמ' קפ"ג, ד"ה וכן הוא במדרש): הריבית נקראת 'נשך' כי המלוה דבק בהעדר דרך משא ומתן- בשונה מהגזלן, ולכן זה העדר גמור 1 ועקירה לו ולתולדותיו. בזה הוא דומה לנחש שדבק בהעדר הגמור 2 והביא את האדם אל המיתה מבלי שתהיה לו הנאה מזה. לכן לא היפך ה' בזכותו של הנחש- ומזה למדנו שאין מהפכין בזכותו של מסית, כי אין לו זכות בכלל. 3
כדלעיל, שאלות 5-6, ובהמשך דבריו כתב המהר"ל שהוא נותן העדר גמור במדרגת ישראל, ולכן ראוי העדר גמור בממונו (כמבואר בשאלה הבאה).
בגמ' (ערכין דף טו ב)- "לעתיד לבא מתקבצות כל החַיוֹת ובאות אצל נחש, ואומרות- ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם- וכי מה יתרון לבעל הלשון?" הרי שהנחש אינו אוכל את טרפו אלא נושך אותו כדי להמית אותו, וכך הלוקח רבית איננו אסור משום לקיחת ממון שלא כדין (-שהרי על זה הייתה מחילה מועילה) אלא הוא לוקח לו את מקור השפע וצינור החיוּת שלו כמבואר בשאלות 5-6, וזה לא ניתן למחילה.
כמבואר בשאלה הקודמת שלא מלמדים עליו זכות. והוסיף המהר"ל שלכן המלוה בריבית איננו קם לתחיית המתים, כי הריבית היא העדר גמור, ותחיית המתים עניינה שנשאר לאדם צד מה לתחיה שתהיה לעתיד.
בגמ' (בבא מציעא דף עא א) כתוב שהמלוה בריבית נכסיו מתמוטטים ולא עולים, וצריך ביאור מה טעם הדבר?
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג עמ' כט, ד"ה נכסיו, בבא מציעא דף עא א): המלוה ברבית דבק בהעדר בכך שנושך את חברו ומעדיר ממונו שהוא חִיוּתו, ולכן נכסיו מתמוטטים ונעדרים. ובשונה מגזל שהוא באותו ממון שגזל בלבד- הרבית היא נטילת חִיוּתו, ולכן נכסיו מתמוטטים. 1
מהר"ל, דרוש לשבת הגדול (בסוף הגדה של פסח, עמ' ר"ח): נכסיו מתמוטטים ואינם עולים כמו הנחש שאין לו רפואה לעתיד לבא כי הוא הביא לעולם מכה שאין לה תרופה. ושני שמות לו- נשך כלפי הלווה הננשך, ומרבית כלפי המלוה שמרבה הונו בתוספת, ותוספת שאיננה ראויה כנטול דמי, כרגל יתרת בבהמה- לא רק שהיא כנטולה אלא שהבהמה טרפה, כך המלוה ברבית- לא רק הרבית, אלא כל נכסיו מתמוטטים. לכן נכסיו מתמוטטים ולא עולים, בגלל ההכפלה [-נשיכת הלווה והמרבית של המלוה] כמו שני קשרים זה על זה שלא יוּתר הקשר.
ובנתיב הצדקה (פ"ו, נתיבות עולם עמ' קפ"ד) הוסיף "ולא מצינו חטא ועוון שהפליגו בו חכמים כמו שהפליגו בחטא הזה". לכן נכסיו מתמוטטים כי אין לממון הזה קיום. (עיי"ש לגבי "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך".)
בויקרא (25:38) כתוב שיציאת מצרים היא סיבה לאיסור ריבית, וצריך ביאור מה ענין זה לזה? ובגמ' (בבא מציעא דף סא ב)- אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל בריבית. וקשה שכך גם אפשר לומר הבחנה בין חֵלֶב לשומן, וכן כמעט בכל מצוה?
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג עמ' כח, ד"ה יציאת מצרים, בבא מציעא דף סא ב): יצאו ממצרים במדרגה עליונה ששם הבחנת הכל, כי לקחם ה' לעם והבדילם מהאומות, ולכן הוזכרה יציאת מצרים במצוות המיוחדות להבחנה, והריבית מבחינה בין ישראל לנכרים, ככתוב "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". 1
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ה עמ' קע"ב): לקיחת ריבית היא מתאות הגוף וחמדת הממון, ויציאת מצרים הייתה יציאה מהחומריות של מצרים שנאמר בהם "בשר חמורים בשרם", וזה המשך הכתוב "לתת לכם את ארץ כנען" שהיא ארץ קדושה אלוקית, ועליכם להתקדש בה. 2 וכך גם פירוש דברי חז"ל- 'אני הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאיננה של בכור', כי ישראל יצאו ממצרים במדרגה אלוקית שלא על פי דרך הטבע, ובמדרגה הזו ישנה הבחנת כל דבר, ולכן יבחין ה' גם בתולה מעותיו בנכרי כי הוא חוטא ביציאת מצרים. (אמנם אין נעלם מנגד עיניו- אף הנעשה בסתר, אבל כאן יש ענין מיוחד של הבחנה כי כאן ראוי היה שיהיה לפני החוטא ההבחנה שלו יתברך, ולכן זו כפירה באותה מדרגה עליונה.) 3
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ה עמ' קע"ב): הלואה נותנת חיים לאחר, וכנגד זה המלוה ברבית כנוטל חיים, ולכן נקרא נשך, כדוגמת הנחש הנושך וממית 4 , ולכן זה הפך יציאת מצרים- כי המות וההעדר נמשך אחרי החומר, וביציאת מצרים נבדלו מהחומר. 5
מהר"ל, דרוש לשבת הגדול (בסוף הגדה של פסח, עמ' ר"ח): אע"פ שאין דבר מאוס כהבחנה בין טיפה לטיפה, ה' מבחין בה כשרוצה 6 , ומכאן תשובה לאומרים שה' לא משגיח על הבריאה מחמת פחיתותה 7 . וזה טעם איסור רבית- הקב"ה משגיח ונותן לכל אחד כדי פרנסתו, וכך הוא משגיח שלא יטול האחד חִיוּתו של אחר 8 , ולכן הרבית מבטלת את השגחת ה', ואילו לקיחת רבית היא כנשיכת הנחש, שלוקח חִיוּתו.
כי איסור ריבית הוא מפני שישראל הם עם אחד כמבואר לעיל, שאלה 5.
קשר נוסף בין איסור רבית לנחלת הארץ, עי' לעיל שאלה 5 בהערות.
עיי"ש (עמ' קע"ד) שארבע מצוות נאמרו זכר ליציאת מצרים, כל מצוה כנגד אחד מארבע רוחות, והרבית היא כנגד הפַּנִים [-מזרח, קְדמה] כי נאמר "וחי אחיך עמך" והחִיוּת היא ההתחלה והפַּנִים. [כלומר- זהו השורש, כי הריבית היא לקיחת חִיוּתו, כדלעיל שאלה 5.]
כדלעיל, שאלה 7.
לכן לתלמידי חכמים מותר להלוות ברבית בדבר מועט, כי במעלתם אין נשיכה והעדר, שהרי התורה היא חיים ובמחיצתם לא נמצא נשיכת הנחש.
לכאורה כוונתו שכשמתנהג העולם באופן טבעי, חוקי הטבע פועלים כלפי כולם באותו אופן, שלא על פי חוקי המשפט והנהגת ה'. לכן מצאו הכופרים מקום לכפור בהשגחת ה', וביציאת מצרים למדו שאפילו הדברם השפלים ביותר מושגחים על ידו יתברך.
כדלעיל, שמות 7:14:9:4.
כדלעיל, שאלה 5.
שאלות על רש"י
רש"י: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן: מנין שזה לא רשות?
גור אריה: בודאי חובה להלוות, ככתוב (דברים 15:8) "והעבט תעביטנו".
רש"י: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן: למה כתוב כאן 'אם' אע"פ שזו חובה?
גור אריה (לעיל, שמות 20:22): הלואה צריך שתעשה מרצון ולב טוב. 1
גור אריה (לעיל, שמות 20:22): יש לפרש כפשוטו שאמנם המצוה הזו חובה אבל התורה לא באה כאן לצוות על עצם המצוה, שהרי במקום אחר נצטוו על ההלואה, והפסוק כאן רק בא להזהיר שאם תלוה לא תהיה לו כנושה. 2
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הצדקה פ"ו, עמ' קפ"א): מצוות הלואה תלויה בכך שלא יצערנו בכך שיהיה לו כנושה, ולכן כתוב "אם" כי בשעת הלואה המצוה עדין לא נעשתה. 3
כלומר- כתוב בלשון 'אם' ללמדך שצריך להלוות מרצון. ודבריו צ"ב, למה כך נאמר דוקא בהלואה ולא בצדקה וכד'. אמנם, על מצות צדקה אמרו "נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה" (רש"י, דברים 24:19, וכעי"ז בספרי, כי תצא, פיסקא רפ"ג.), וצ"ע למה הלואה כל עניינה בנידבת הלב? בשאלה הבאה יובאו דברי המהר"ל בנתיב הצדקה שעניינה של מצות הלואה שישראל הם עם אחד ולכן אחד מקבל מהשני, עיי"ש. נמצא שבצדקה יש יחס של נותן ומקבל, ואם העני קיבל נתקיימה מצות נתינה. לא כן הלואה- המצוה היא האיחוד והשיוויון בישראל, ומובן שזה לא מתקיים כאשר מלוה שלא מרצונו כאנוס על פי הדיבור. ע"ע לעיל, 20:22:1:1.
כאשר הילוה ואח"כ היה ללווה כנושה, בפשוטו בשעת ההלוואה קיים מצוה וכשנשה הוא חטא, ואין עברה מכבה מצוה? אמנם לפי המשך דברי המהר"ל שם (המובאים בשאלה הבאה) עיקר מצות הלואה היא האיחוד של ישראל והשיתוף שלהם זה בזה, וכאשר הוא מלוה לא כשותף אלא כפטרון- ההלואה עשתה את ההפך מהמכוון במצוה, ולכן באה כאן ההתניה- אם כסף תלוה, בתנאי שלא תהיה לו כנושה.
רש"י: עמי וגוי, עמי קודם: בגמ' (בבא מציעא דף עא א)- החידוש הוא אפילו שמלוה לגוי בריבית ולישראל בחנם. רא"ם- כאשר יש לאדם נבלה, מצוה לתת אותה לגר תושב מאשר למכור אותה לנכרי כי את הגר אתה מצווה להחיות, וא"כ קל וחומר שיש להקדים ישראל לגוי, ומה חידש הפסוק?
גור אריה: שם מדובר על גר תושב שאין לו ומתפרנס מאחרים, ולכן מצוה להקדים אותו לגוי. כאן מדובר על עשיר שאין מצוה להחיותו, והתחדש כאן שאע"פ כן יש מצוה להקדים להלוות לו בחנם על פני הגוי בריבית.
גור אריה: בנבילה הסברה היא להקדים את הגר כי זו חִיוּתו, אבל הלואה צריך להחזיר, נמצא שזו לא חִיוּתו אלא מצוה על עצם ההלואה, ולכן מצוה להלוות גם לעשיר, ונתחדש כאן שגם באופן כזה מצוה להקדים את הישראל בחנם.
פני יהושע (בבא מציעא דף עא א): בנבלה ההפסד הוא מועט ולכן אמרה תורה להקדים את הנתינה לגר, אבל כאן יש הפסד מרובה של ריבית, ולכן חידוש הוא שיש להקדים את ישראל. 1
והוסיף הפני יהושע שאמנם בכל מקום הפסד שלו קודם להפסד של אחרים, אבל זה נאמר כאשר המצוה היא משום הפסד ממון חברו, אז ממונך קודם. כאן עיקר המצוה היא כדי להחיותו וזה ממצות צדקה, ולכן פשוט שאין לומר שלך קודם לשל כל אדם.
