עי' לעיל 20:1:10:1 שהמהר"ל פירש את כל הדיברות כסדר אחד, וכאן הוסיף הדגשה כדלקמן.

עי' רמב"ם פ"א מיסודי התורה.

צ"ב שלכאורה עבודת אלילים איננה מחייבת שיש נמצאים שאינם תלוים ברצונו, אלא טעותם שראוי לעבוד גם למשרתי ה' ושיש להם כח להרע ולהיטיב כפי שביאר הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה? נראה שהאמונה שכל הנמצאים נמצאו מאמיתת מציאותו וכולם תלויים בו, איננה ידיעה פיזית גרידא, אלא היא מחייבת שכל הנמצאים עומדים לכבודו ותלויים בו, ולכן חידש המהר"ל שנתינת מקום לאלילים- פוגעת גם באמונת מציאות ה' שבמצות "אנכי", כי אמונת היחוד מחייבת שיש מקום לנבראים רק משום שכולם נבראו ועומדים לכבודו, ועי' במהר"ל בתחילת הדרוש לשבת הגדול (נדפס בסוף הגדה של פסח).

מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח בתחילתו, עמ' קיג): נמצא שהמצוה היא על מחשבת הלב, וכ"כ הסמ"ג והאבן עזרא. וקשה שהגמ' בחולין מוכיחה שהמהרהר בע"ז חייב מדכתיב ביחזקאל "למען תפוס את בית ישראל בלבם", ולמה לא הוכיחו מפה? אלמלא הלימוד שם אפשר היה להעמיד כאן במוציא בפיו. אך קשה שכל המצוות הם בעשה או לא תעשה, ולא בלב?

וראייתו שעל עשיית פסל מצאנו לשונות כגון "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" אך לשון "אלוהים אחרים" אין לפרשה על עשיית אלוהות אלא על קבלת אחד ממלאכי מעלה כאלוהות. [-לכאורה כי זו זילות כלפי מעלה לומר שאדם עושה 'אלוהים אחרים'- כביכול יש בה ממש, עי' לקמן שאלה 9.] את המכילתא שהעמידה במקיים ע"ז (כפי שהביא רש"י) דוחה הרמב"ן שזו שיטת ר' יוסי וחכמים חולקים (כדעת הרא"ם לעיל שאלה 3 שחכמים לא חייבו על המקיים, אך הגור אריה שם חלק, וכן הוא חולק על הרמב"ן כאן בתפארת ישראל פל"ח (עמ' קי"ג) בנוסח שונה קצת- לחכמים רק ע"ז שנעבדה עובר על קיומה, ולר' יוסי אפילו קודם שנעבדה.)

במכילתא, וכ"כ רש"י, ועי' לעיל שאלה 3.

וראייתם מכך שלא כתוב 'לא יהיה בלבבך'.

ארבעה איסורים נאמרו כאן- "לא יהיה לך אלוהים אחרים", "לא תעשה לך פסל", "לא תשתחוה להם ולא תעבדם", וצ"ב מה גדרו של כל איסור, ומה סידרם.

וכשעשה פסל לאדם אחר כתב במצוה ג' שעבר על "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" שבפרשת קדושים, נמצא שלא סבר כרא"ם (בשאלה 3) שמ"לא יהיה" דרשנו איסור על העושה ע"ז לאחר ועל מי שעשו בשבילו, אך גם לא כגור אריה שגם מי שעשו בשבילו עבר על האיסור שבפרשת קדושים. במצוה ד' כתב הרמב"ם שכשעשה צורות על מנת שלא לעובדם, עבר על "לא תעשון אתי אלוהי כסף" (לקמ' שמות 20:20).

ועל זה חלק הרמב"ן כדלקמן.

הרמב"ן שם (לא תעשה ה') טוען שלרמב"ם בדיבור הזה יש כמה מצוות, ובגמ' בשלהי מכות (דף כד א) מוכח שיש כאן רק מצוה אחת במנין תרי"ג.

כשיטת הרמב"ן (בשאלה הקודמת) שהאיסור כאן לקבל אלוה ולומר 'אלי אתה'.

מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קי"ד): קשה לדבריו למה התחיל בקבלת ע"ז לאלוה, המשיך בעשיית פסל, וחזר להשתחוויה ועבודה לע"ז? אולי אם הקדים "לא תעשה לך" הייתי מפרש שמדובר בעושה פסל שלא על מנת לעובדו, ולכן ציווה תחילה "לא יהיה לך"- בעושה פסל לעובדו, עיי"ש. נראה מהמהר"ל שגם לרמב"ן נאמר כאן איסור שלא לעשות פסל ועל זה אין חיוב מיתה, אמנם ברמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (לא תעשה ה') מפורש לא כך, כדלהלן- כל הציוויים כאן אחד- מניעת עבודה זרה, שלא נקבלו באלוה, ולא נשתחווה או נעבוד לו, ואין המכוון על עשייתם אלא על העבודה להם. (ונראה מדבריו שתחילה הזהיר "לא יהיה לך" על המקבל עליו אחד מצבא השמים לאלוהות, ואז הוסיף הכתוב שלא לעשות פסל ולהשתחוות לו.)

והוסיף המהר"ל- אע"פ שהוא לא עובד לה, הזהירו הכתוב להתרחק מע"ז ולבער אותה מהעולם, ולכן פתח במצוה זו.

כמבואר בתשובה הקודמת. והכוונה שיש 4 שורשים בהנהגת העולם שיכולים להתפס כנפרדים ממנו יתברך ולשמש לעבודה זרה. ע"ע לקמן 20:21:3:1 על החיצונות של עבודה זרה.

ונאמר "אחרים על פני" כי חוץ מפני אדם שבמרכבה יש גם דמות אדם על הכסא.

הרב הרטמן (הוצא' מכון ירושלים, הערה 88 ואילך) פירש שזה כנגד 4 המידות שבהם מנהיג ה' את עולמו- חסד (אריה מימין), גבורה (שור משמאל, כי השור הוא בעל כח עבודה ועל ידו יש לאדם קיום וחוזק כפי שביאר בגבורות ה' פמ"ז עמ' קפז, ד"ה כי גאה), ותפארת (באמצע, וזה דמות אדם שמידתו חכמה), ומלכות היא מידת הנשר שמתרומם מעל כולם ולכן הוא הנכבד ביותר (כפי שביאר בגבורות ה' שם). ומה שכתב כאן שהנשר הוא אחרון, כך ביאר בחידושי אגדות (ח"ב עמ' יב, ד"ה אלא על, נדרים דף לח א) שהנשר שהוא עוף הוא הקטן ביותר, ומפני שיש בו ענוה, ה' מגביהו עד שמים. והכוונה שמלכות בית דוד היא המקבלת, ולפיכך היא מתרוממת. ע"ע מה שכתב המהר"ל בגבורות ה' סוף פל"ו (עמ' קלז).

ברש"י כתוב 'גנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו', והרמב"ן (לעיל שאלה 6) כתב שכך קורה הכתוב למקבל אחד ממלאכי מעלה באלוהות ולא לעושה פסל, אך מהמהר"ל נראה שלא חשש לכך. אמנם, רש"י בפרשת "והיה אם שמוע" (דברים 11:16) כתב 'אלוהים אחרים- אחרים לעובדיהם' ופירש הגור אריה שם שאין לומר 'אלוהים אחרים' כלפי הקב"ה כי אז היה משמע ח"ו שגם הם אלוהות, אלא מדובר כאן בערך האדם. אכן, יש מקומות בהם נראה מהמהר"ל שיש משמעות ל'אלוהים אחרים'- על מה שאומרים בהגדה של פסח 'אני ולא מלאך...אני ולא אחר' כתב הגור אריה (שמות 12:12) שמתחילה הזכיר 3 כתות המשמשות במרכבה, ואח"כ הזכיר אלוהים אחרים. ובספר גבורות ה' (סוף פנ"ה, עמ' רמ"ו) הוסיף המהר"ל שהם אלוהים אחרים שנתן להם ה' לפעול פעולות זרות שלא מסדר המציאות, והם המזיקים והשדים. (עי' בזה לעיל, שמות 12:12:11:1 ואילך.)

וכ"כ רש"י.

וכאן כתוב "אחרים" בלשון רבים כי מדובר על "אלוהים" שהוא רבים, ולקמן שכתוב "אל" בלשון יחיד, מסיים ב"אַחֵר".

נראה שלפרוש הראשון "אחרים" מתיחס לאלוקי האמת, ואילו למכילתא זה ביחס לעצמו- לומר שזה מזויף מתוכו.

בשונה מעובדי ה' שנקראים 'דבקים בהשם' כי זה חיבור שהוא מסדר המציאות. לפני כן ביאר המהר"ל על פעור שדרך עבודתה שהיו פוערים לפניה, ואין לך דבר זר כמו זה, ולכן יצרא דעבודה זרה מושך אליה בפרט. לכאורה כוונתו שעצם המשיכה לעבודה זרה היא היותה רחוקה מהאדם, היא בלתי מחייבת, ועבודתה בחלק השפל ביותר שבקומת האדם. לכן במהותם הם 'אחרים' ו'זרים'. ע"ע נצח ישראל (פי"ב עמ' ע"ה, ד"ה בפרק ד').

ע' רמב"ם בתחילת פ"ב מהל' עבודה זרה, והמהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פי"ב עמ' קטז) האריך בכך שאין לפנות אל המלאכים בתפילה.