מה הסדר של "לא יהיה" אחרי "אנכי"?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח בתחילתו עמ' קי"ב): 1 אמונת מציאות ה' מחייבת להאמין שה' הוא לבדו מחויב המציאות ובלעדיו אין נמצאים בכלל 2 , והעושה אלוהים אחרים כאילו יש דבר זולתו. 3
עי' רמב"ם פ"א מיסודי התורה.
צ"ב שלכאורה עבודת אלילים איננה מחייבת שיש נמצאים שאינם תלוים ברצונו, אלא טעותם שראוי לעבוד גם למשרתי ה' ושיש להם כח להרע ולהיטיב כפי שביאר הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה? נראה שהאמונה שכל הנמצאים נמצאו מאמיתת מציאותו וכולם תלויים בו, איננה ידיעה פיזית גרידא, אלא היא מחייבת שכל הנמצאים עומדים לכבודו ותלויים בו, ולכן חידש המהר"ל שנתינת מקום לאלילים- פוגעת גם באמונת מציאות ה' שבמצות "אנכי", כי אמונת היחוד מחייבת שיש מקום לנבראים רק משום שכולם נבראו ועומדים לכבודו, ועי' במהר"ל בתחילת הדרוש לשבת הגדול (נדפס בסוף הגדה של פסח).
מהי הגדרת המצוה?
רמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה א): הוזהרנו שלא להאמין לאלוה זולתו יתעלה. 1
רמב"ן: האיסור שלא יהיה לנו אלוהים מכל מלאכי מעלה ויאמר לו 'אלי אתה'. 2
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח בתחילתו, עמ' קיג): נמצא שהמצוה היא על מחשבת הלב, וכ"כ הסמ"ג והאבן עזרא. וקשה שהגמ' בחולין מוכיחה שהמהרהר בע"ז חייב מדכתיב ביחזקאל "למען תפוס את בית ישראל בלבם", ולמה לא הוכיחו מפה? אלמלא הלימוד שם אפשר היה להעמיד כאן במוציא בפיו. אך קשה שכל המצוות הם בעשה או לא תעשה, ולא בלב?
וראייתו שעל עשיית פסל מצאנו לשונות כגון "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" אך לשון "אלוהים אחרים" אין לפרשה על עשיית אלוהות אלא על קבלת אחד ממלאכי מעלה כאלוהות. [-לכאורה כי זו זילות כלפי מעלה לומר שאדם עושה 'אלוהים אחרים'- כביכול יש בה ממש, עי' לקמן שאלה 9.] את המכילתא שהעמידה במקיים ע"ז (כפי שהביא רש"י) דוחה הרמב"ן שזו שיטת ר' יוסי וחכמים חולקים (כדעת הרא"ם לעיל שאלה 3 שחכמים לא חייבו על המקיים, אך הגור אריה שם חלק, וכן הוא חולק על הרמב"ן כאן בתפארת ישראל פל"ח (עמ' קי"ג) בנוסח שונה קצת- לחכמים רק ע"ז שנעבדה עובר על קיומה, ולר' יוסי אפילו קודם שנעבדה.)
במכילתא, וכ"כ רש"י, ועי' לעיל שאלה 3.
וראייתם מכך שלא כתוב 'לא יהיה בלבבך'.
מה סדר האיסורים האמורים כאן?
1 רמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה א', ב', ה', ו'): "לא יהיה"- שלא להאמין באלוהים זולתו. "לא תעשה לך פסל" הזהיר על עשיית פסל (אפי' עשה אחר בשבילו על פי ציוויו 2 ) אע"פ שלא עבדו 3 . המשתחוה, הזובח, המקטר והמנסך לעבודה זרה, עבר על "לא תשתחוה להם" (אע"פ שאין דרכה בכך). העובד ע"ז באופנים אחרים, אם זה דרכה עבר על "ולא תעבדם" (כגון- פוער עצמו למרקוליס). 4
רמב"ן: תחילה הזהיר שלא לקבל אלוהות מבלעדי ה' 5 , אח"כ הזהיר שלא לעשות פסל להשתחוות לו או לעובדו, ובכל אלה יש חיוב מיתה. אך על עשיית פסל שלא לעובדו אין מיתה, ואין אזהרתו כאן אלא לקמן (שמות 20:20)- "אלוהי כסף...לא תעשו לכם". 6
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קי"ד): תחילה הזהיר על המקיים עבודה זרה 7 , אח"כ על העשייה, אח"כ הוסיף איסור על ההשתחוויה והעבודה.
ארבעה איסורים נאמרו כאן- "לא יהיה לך אלוהים אחרים", "לא תעשה לך פסל", "לא תשתחוה להם ולא תעבדם", וצ"ב מה גדרו של כל איסור, ומה סידרם.
וכשעשה פסל לאדם אחר כתב במצוה ג' שעבר על "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" שבפרשת קדושים, נמצא שלא סבר כרא"ם (בשאלה 3) שמ"לא יהיה" דרשנו איסור על העושה ע"ז לאחר ועל מי שעשו בשבילו, אך גם לא כגור אריה שגם מי שעשו בשבילו עבר על האיסור שבפרשת קדושים. במצוה ד' כתב הרמב"ם שכשעשה צורות על מנת שלא לעובדם, עבר על "לא תעשון אתי אלוהי כסף" (לקמ' שמות 20:20).
ועל זה חלק הרמב"ן כדלקמן.
הרמב"ן שם (לא תעשה ה') טוען שלרמב"ם בדיבור הזה יש כמה מצוות, ובגמ' בשלהי מכות (דף כד א) מוכח שיש כאן רק מצוה אחת במנין תרי"ג.
כשיטת הרמב"ן (בשאלה הקודמת) שהאיסור כאן לקבל אלוה ולומר 'אלי אתה'.
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קי"ד): קשה לדבריו למה התחיל בקבלת ע"ז לאלוה, המשיך בעשיית פסל, וחזר להשתחוויה ועבודה לע"ז? אולי אם הקדים "לא תעשה לך" הייתי מפרש שמדובר בעושה פסל שלא על מנת לעובדו, ולכן ציווה תחילה "לא יהיה לך"- בעושה פסל לעובדו, עיי"ש. נראה מהמהר"ל שגם לרמב"ן נאמר כאן איסור שלא לעשות פסל ועל זה אין חיוב מיתה, אמנם ברמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (לא תעשה ה') מפורש לא כך, כדלהלן- כל הציוויים כאן אחד- מניעת עבודה זרה, שלא נקבלו באלוה, ולא נשתחווה או נעבוד לו, ואין המכוון על עשייתם אלא על העבודה להם. (ונראה מדבריו שתחילה הזהיר "לא יהיה לך" על המקבל עליו אחד מצבא השמים לאלוהות, ואז הוסיף הכתוב שלא לעשות פסל ולהשתחוות לו.)
והוסיף המהר"ל- אע"פ שהוא לא עובד לה, הזהירו הכתוב להתרחק מע"ז ולבער אותה מהעולם, ולכן פתח במצוה זו.
מה פשר הפירוט של האיסורים כאן?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קט"ו, ד"ה לא תעשה): ללמדך שעבודה זרה אסורה בכל צד ויש לעוקרה מכל וכל- א] כנגד החושב שראוי לעבוד ע"ז כי הוא אלוהיו, נאמר "לא יהיה". ב] כנגד העובד מאהבה נאמר "לא תעשה לך" כי דרך האוהב לעשות לו צלם של הנאהב. ג] כנגד העובד מיראה נאמר "לא תשתחוה", כי ההשתחוויה היא כניעה. ד] כנגד העובד על מנת לקבל פרס נאמר "ולא תעבדם", כי העבד דרכו לעבוד בשביל פרס.
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קט"ו, ד"ה לא תעשה): ה' הוא ה'עיקר' שממנו הכל חי, יונק ומתפרנס. העבודה זרה היא חיצונית לעיקר, ומפני שהצדדים החיצוניים הם ארבע, לכן יש 4 סוגי עבודה זרה. והכוונה לכך שתחת כסא כבודו יתברך ישנם 4 חיות הקודש, שהם יכולים לשמש לעבודה זרה 1 - א] "לא יהיה...אחרים על פני" כנגד החיצוניות של דמות אדם שבמרכבה 2 . ב] "לא תעשה לך פסל" לעובד מאהבה, כנגד החיצוניות של האריה שמימין, שם האהבה והחסד. ג] "לא תשתחוה כנגד העובד מיראה, כנגד החיצוניות של דמות שור שמשמאל המרכבה, שם היראה והפחד. ד] "ולא תעבדם" כנגד החיצוניות של הנשר- האחרון שבמרכבה, ושם העבודה אל מי שיחשוב שהוא אדון לו. 3
כמבואר בתשובה הקודמת. והכוונה שיש 4 שורשים בהנהגת העולם שיכולים להתפס כנפרדים ממנו יתברך ולשמש לעבודה זרה. ע"ע לקמן 20:21:3:1 על החיצונות של עבודה זרה.
ונאמר "אחרים על פני" כי חוץ מפני אדם שבמרכבה יש גם דמות אדם על הכסא.
הרב הרטמן (הוצא' מכון ירושלים, הערה 88 ואילך) פירש שזה כנגד 4 המידות שבהם מנהיג ה' את עולמו- חסד (אריה מימין), גבורה (שור משמאל, כי השור הוא בעל כח עבודה ועל ידו יש לאדם קיום וחוזק כפי שביאר בגבורות ה' פמ"ז עמ' קפז, ד"ה כי גאה), ותפארת (באמצע, וזה דמות אדם שמידתו חכמה), ומלכות היא מידת הנשר שמתרומם מעל כולם ולכן הוא הנכבד ביותר (כפי שביאר בגבורות ה' שם). ומה שכתב כאן שהנשר הוא אחרון, כך ביאר בחידושי אגדות (ח"ב עמ' יב, ד"ה אלא על, נדרים דף לח א) שהנשר שהוא עוף הוא הקטן ביותר, ומפני שיש בו ענוה, ה' מגביהו עד שמים. והכוונה שמלכות בית דוד היא המקבלת, ולפיכך היא מתרוממת. ע"ע מה שכתב המהר"ל בגבורות ה' סוף פל"ו (עמ' קלז).
מה פרוש "אלוהים אחרים"?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קי"ד, ד"ה אלוהים אחרים): הם אחרים אל אלוקי האמת שהוא ממית ומחיה, והאלילים אין בהם ממש. 1
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קי"ד, ד"ה אלוהים אחרים): במכילתא- 'שאחרים עשו אותם אלוהות' 2 , ויש להקשות, אם "אחרים" פרושו בני אדם אחרים, למה כתוב (שמות 34:14) "לא תשתחוה לאל אחר"? אלא "אחרים" מתייחס לאלוהות 3 , וכוונת המכילתא שאין בהם אלוהות בעצמם אלא על ידי בני אדם, וזה "אחרים"- חוץ לדעת ואַחֵר לשכל. 4
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג עמ' קס"ה, ד"ה אבל במתניתא, סנהדרין דף סד א): האלילים נקראים 'אחרים לעובדיהם' כי הם לא מסדר המציאות אלא הם 'עבודה זרה', ולכן העובדים לפעור נקראים 'נצמדים לפעור'- כצמיד על יד אשה שאין חיבור גמור ביניהם. 5
ברש"י כתוב 'גנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו', והרמב"ן (לעיל שאלה 6) כתב שכך קורה הכתוב למקבל אחד ממלאכי מעלה באלוהות ולא לעושה פסל, אך מהמהר"ל נראה שלא חשש לכך. אמנם, רש"י בפרשת "והיה אם שמוע" (דברים 11:16) כתב 'אלוהים אחרים- אחרים לעובדיהם' ופירש הגור אריה שם שאין לומר 'אלוהים אחרים' כלפי הקב"ה כי אז היה משמע ח"ו שגם הם אלוהות, אלא מדובר כאן בערך האדם. אכן, יש מקומות בהם נראה מהמהר"ל שיש משמעות ל'אלוהים אחרים'- על מה שאומרים בהגדה של פסח 'אני ולא מלאך...אני ולא אחר' כתב הגור אריה (שמות 12:12) שמתחילה הזכיר 3 כתות המשמשות במרכבה, ואח"כ הזכיר אלוהים אחרים. ובספר גבורות ה' (סוף פנ"ה, עמ' רמ"ו) הוסיף המהר"ל שהם אלוהים אחרים שנתן להם ה' לפעול פעולות זרות שלא מסדר המציאות, והם המזיקים והשדים. (עי' בזה לעיל, שמות 12:12:11:1 ואילך.)
וכ"כ רש"י.
וכאן כתוב "אחרים" בלשון רבים כי מדובר על "אלוהים" שהוא רבים, ולקמן שכתוב "אל" בלשון יחיד, מסיים ב"אַחֵר".
נראה שלפרוש הראשון "אחרים" מתיחס לאלוקי האמת, ואילו למכילתא זה ביחס לעצמו- לומר שזה מזויף מתוכו.
בשונה מעובדי ה' שנקראים 'דבקים בהשם' כי זה חיבור שהוא מסדר המציאות. לפני כן ביאר המהר"ל על פעור שדרך עבודתה שהיו פוערים לפניה, ואין לך דבר זר כמו זה, ולכן יצרא דעבודה זרה מושך אליה בפרט. לכאורה כוונתו שעצם המשיכה לעבודה זרה היא היותה רחוקה מהאדם, היא בלתי מחייבת, ועבודתה בחלק השפל ביותר שבקומת האדם. לכן במהותם הם 'אחרים' ו'זרים'. ע"ע נצח ישראל (פי"ב עמ' ע"ה, ד"ה בפרק ד').
מה פרוש "על פני"?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ח עמ' קי"ד, ד"ה אלוהים אחרים): כמו 'על עצמי' (כי הכרת דבר הוא בפניו), והכוונה שאין לעבוד לשום אמצעי אלא לה' לבדו. 1
ע' רמב"ם בתחילת פ"ב מהל' עבודה זרה, והמהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פי"ב עמ' קטז) האריך בכך שאין לפנות אל המלאכים בתפילה.
שאלות על רש"י
רש"י: העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר וכו': מנין דרשו זאת?
גור אריה: "לא יהיה" משמעו שלא יהיה הוויה וקיום לעבודה זרה. 1
לכאורה מפני שאם לא כן, היה צריך לכתוב איסור עשיה כפי שכתוב בפסוק הבא- "לא תעשה לך פסל".
רש"י: אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים: מה פרוש הדרשה?
רא"ם: 1 כשאחרים עשו לו עבודה זרה עבר על "לא תעשה לך" (כפי שדרשו מ"לא תעשו לכם" האמור בויקרא), ואיסור קיום נצרך למקרה שמצא או קנה עבודה זרה העשויה כבר. איסור זה הוא רק לדעת ר' יוסי בתורת כהנים, וחכמים חלקו עליו 2 . אין לומר ש"לא תעשו לכם" יתפרש רק על העושה לעצמו שיש תרתי לריעותא, שהרי מ"לא יהיה" משמע שאסור גם כשאחרים עשו לך. (ובכך מתפרשים דברי רש"י בקדושים, עיי"ש.) 3
גור אריה: גם לרבנן עובר על העשוי כבר משום "לא יהיה", ורק על העושה לעצמו חלקו שלא עובר ב"לא יהיה" כי העשיה יש בה קיום 4 , אך כשיש בידו ע"ז שנעשתה לאחרים עובר ב"לא יהיה". אם חייב על הקיום, מה תוספת החיוב בעשיה? המקיים חייב רק על עבודה זרה שנגמרה עשייתה, ואילו העושה חייב מתחילת עשייתו. אך לר' יוסי חייב על העשיה בפני עצמה ועל הקיום בפני עצמו. 5
כאן נאמרו שני פסוקים- "לא יהיה לך" ו"לא תעשה לך", ובפרשת קדושים (ויקרא 19:4) נאמר "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם". אצלינו דרשו במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דבחודש ו', וכן הביא רש"י) שלא רק העשיה אסורה ("לא תעשה לך") אלא שאסור גם לקיים את העשוי כבר. לגבי הפסוק בקדושים דרשו בתורת כהנים שם איסור על העושה לאחרים ועל מי שעושים לו- "לא תעשו" ו"לא...לכם", והעושה עבודה זרה לעצמו לדעת חכמים עובר בשני הלאוים הללו, ולדעת ר' יוסי עובר בשלושה לאוים- גם על "לא יהיה".
עי' לקמ' (שאלה 7) שכך שיטת הרמב"ן (ועיי"ש מהו האיסור האמור כאן לחכמים), אך המהר"ל חולק.
העולה מדבריו- א] "לא תעשה לך" הכתוב כאן מקביל ל"לא תעשו לכם" ויש ללמוד מכאן איסור על העושה לאחרים ועל מי שעושים לו. ב] מהדרשות הללו עולה שיש שלוש רמות של איסור- העושה לעצמו יש לו תרתי לריעותא, העושה לאחרים או אחרים עושים לו יש חדא לריעותא, ויש מי שלא עשו ע"ז למענו אלא הוא מצאו או קנאו, ואיננו בכלל "לא תעשה" אלא בכלל איסור קיום שנלמד מ"לא יהיה". ג] איסור הקיום בלי עשיה שנוי במחלוקת, כך דעת ר' יוסי ורבנן לא סברו זאת.
וא"כ איסור עשיה כולל גם את הקיום הנלוה אליו. ע"ע לקמן (שאלה 7) שבתפארת ישראל כתב המהר"ל שלחכמים עובר רק אם כבר עבדו לפסל זה, ולר' יוסי אף אם עדין לא נעבד.
נמצא שלרא"ם איסור הקיום הוא רק לר' יוסי, ולגור אריה גם לרבנן. עוד נחלקו שלרא"ם "לא תעשה לך" שווה ל"לא תעשו לכם" והגור אריה מחלק ביניהם כדלקמן.
רש"י: תלמוד לומר לא יהיה לך: לקמן (ויקרא 19:4) כתוב- "ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" ודרשו (וכן ברש"י שם)- 'לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם', וא"כ גם כאן יש לדרוש שלא יעשו אחרים לכם- גם בלי הדרשה של "לא יהיה"?
גור אריה: מכך שלא כתוב 'לא תעשו לכם אלוהי מסיכה' אלא "אלוהי מסכה לא תעשו" דרשו שאתם לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם, אבל כאן כתוב "לא תעשה לך". 1
כלומר- כאן המשמעות שהאיסור הוא כשאתה עושה לעצמך, ולכן צריך לרבות מ"לא יהיה" גם כשאחרים עשו. אמנם, לרא"ם שהובא בשאלה הקודמת גם כאן יש לדרוש איסור על העושה ועל מי שעשו למענו, ומכאן דרשו איסור להשהות ע"ז שלא נעשתה למענו, ובדעת הגור אריה עי' בשאלה הבאה.
רש"י: תלמוד לומר לא יהיה לך: לקמן (ויקרא 19:4) דרשו מ"אלוהי מסכה לא תעשו לכם" שאסור לעשות מסכה- בין לצורך עצמו ובין לצורך אחרים, אם כן, מה התחדש כאן ב"לא יהיה" ו"לא תעשה"?
גור אריה: מ"לא יהיה לך" למדנו שאפי' אם עשו לו אחרים בלי ידיעתו אסור לקיימו. ומפני ש"מסכה" פרושה מתכת, למדנו כאן "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"- מכל דבר. את הפסוק שם צריך כדי ללמד שהעושה עבודה זרה לאחרים חייב. 1
כי מהכתוב כאן "לא תעשה לך" אי אפשר ללמוד על העושה לאחרים.
רש"י: על פני- כל זמן שאני קיים: למה הייתי חושב שאיסור זה מוגבל בזמן? ועוד- רש"י בדברים פירש בתחילה- 'בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם', וצ"ב למה רש"י כאן לא כתב כך?
גור אריה (דברים 5:7): כיון שכתוב "אשר הוצאתיך" היה עולה על הדעת שרק דור יוצאי מצרים נצטוו בכך, ולכן נאמר "על פני". זאת הסיבה שרש"י לא הביא כאן את פרושו השני בדברים- כי פשוט שאיסור זה נאמר בכל מקום. 1
רש"י בדברים כן הביא פרוש זה כי זהו פשוטו של מקרא, אבל כאן רש"י כבר החל לפרש את יתור המקראות למה נאמרו (כפי שפתח "לא יהיה לך- למה נאמר") וזה לא יתורץ בהסבר הראשון של רש"י בדברים.
