למה נתינת התורה התחלקה לשנים- הדיברות מפי ה' והשאר מפי משה? ועוד- כיצד ניתנו רק מקצת מהמצוות, והרי ניתן להם דבר חסר, וכתוב "תורת ה' תמימה"?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ה בתחילתו, עמ' ק"א): שתי סיבות בצורך לתורה מן השמים- צריך שיהיה העלול תחת גזרת העילה 1 כדי שלא יהיה האדם ברשות עצמו. 2 ועוד- האדם איננו שלם, והשלמתו היא בתורה. 3 כנגד זה שתי הבחנות בתורה- הדיברות הם עצם החיבור והציווי של העילה את העלול, ולכן היו שתי לוחות- אחד כנגד העילה ואחד כנגד העלול. לעומת זאת שאר דברי התורה הם להשלמת האדם, ולכן את שאר המצוות לא היה צריך לשמוע מפי ה'. 4
כלומר- המסוּבב (-האדם) תחת גזירת הסיבה (-הבורא).
כפי שכתב המהר"ל, תפארת ישראל (פט"ז, עמ' נ"ב, ד"ה מופת שלישי) שהאדם הוא הנבחר שבברואים בכך שהוא בעל בחירה, וצריך שהוא יהיה תחת ה' יתברך- לא רק חייו ומותו אלא גם שכלו וכח הבחירה שלו,
כפי שכתב המהר"ל, תפארת ישראל (פט"ז, עמ' נ"א, ד"ה מופת שני) שכל הנבראים נבראו שלמים חוץ מהאדם שנברא חסר כי השכל הוא השלמתו- ושכל האדם לעולם איננו מגיע לידי שלמות, ולכן ניתנה תורה שלמה לאדם שתשלימנו.
עיי"ש שהמשיך לבאר לפי"ז את מחלוקת חכמים באיזו צורה היו הדיברות כתובות על הלוחות. ועי' בתפארת ישראל פנ"ו (עמ' קס"ז).
למה הדיברות מחולקות לשתי לוחות?
מהר"ל, תפארת ישראל (פמ"ג עמ' קל"ב): ברית היא בין שנים, האחד כורת והשני מקבל, ולכן היו שתי לוחות- באחד מה שאסור לעשות כלפי ה' 1 , ובשני מה שאסור לעשות כנגד מקבלי הברית, הוא האדם.
מה סדר הפרשיות?
עי' לעיל, שמות 12:41:3:1*.
מה הסדר של עשרת הדיברות?
מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ו בתחילתו, עמ' ק"ד): 1 לדיברות יש סדר, זו למטה מזו- 2 א] מצוה להאמין שיש סיבה והתחלה ראשונה, ומי שאינו מאמין בזה הוא כופר בעיקר. ב] לא לשתף עמו שום אלוהות, והעובר על זה אמנם איננו כופר בעיקר, אבל הוא ממעט במציאות ה' בכך שהוא עובד לזולתו. 3 ג] הנשבע לשוא אמנם איננו כופר באלוקות, אבל הוא מחלל וממעט כבודו יתברך. 4 ד] השבת מעידה שיש פועל ובורא הכל, והמחלל את השבת חוטא בזה שלא הוא פעל את הנמצאים (אף שאיננו מחלל את שם ה' כנשבע לשקר). 5 ה] אב ואם פועלם איננו כללי אלא פרטי, וכבודם הוא כבוד ה' כי הם שותפים ביצירת האדם. 6 גם הלוח השני מתחיל בעליון ומסיים בתחתון- א] הרוצח חוטא בעצם מדרגת העלול [-המסוּבב, האדם] שנברא בצלם אלוקים. ב] הנואף חוטא בדבר שהוא השלמת העלול כי אשתו כגופו והיא השלמת האדם. 7 ג] למטה ממנו הגונב- לא חוטא באדם עצמו ולא בהשלמתו אלא במה שתחת רשותו. ד] המעיד שקר איננו לוקח את מה שלא שלו, אבל הוא משנה בממון חברו בדיבור. ה] החמדה היא בלב ואין בה מעשה- אפילו לא עקימת שפתים. 8
דבריו מבוססים על המבואר בשאלות הקודמות שעשרת הדיברות הם יחידה שלמה (ולא קבוצת מצוות חלקית) שענינם הברית בין הבורא לנבראים. וכוונתו כאן להראות שלדיברות יש סדר ותכלית שעל ידם נעשה הברית. יש לציין לדברי רש"י בשיר השירים (4:5)- הלוחות תאומי צביה שהם מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח שהרוצח ממעט את הדמות של הקדוש ברוך הוא, לא יהיה לך כנגד לא תנאף שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, לא תשא כנגד לא תגנוב שהגונב סופו לישבע לשקר, זכור כנגד לא תענה שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית, כבד כנגד לא תחמוד שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו.
ע"ע בדבריו בבאר הגולה (ב"ד, עמ' ס"ו, ד"ה וזכר חמשה) אודות ההקבלה בין חמשת הדיברות לקומת האדם, ובמה שביאר שם הרב הרטמן בהערה 698.
ע"ע לקמן 20:12:3:1 בענין זה, וכן 20:12:11:1 בהערה על היחס בין שבת לכיבוד הורים.
אע"פ שאינו עובר על "לא תחמוד" עד שיתן דמים לחברו וחומס ממנו, אבל תחילת החטא הוא בלב.
יש שני סדרי טעמים בדיברות - סדר אחד שמחלק בין פסוק לפסוק [זהו טעם התחתון], וסדר שני לפי החלוקה של הדיברות, מלבד שתי הדיברות הראשונות שאותם מחברים [זהו הטעם העליון], וצריך ביאור מה טעם החלוקה הזו?
מהר"ל, תפארת ישראל (סוף פמ"ה): 1 שתי הדיברות הראשונות הן כדבר אחד כי הן מדברות עליו יתברך בעצמו שלא יכפור בעיקר ולא ימעט את מציאותו. 2 אח"כ "לא תשא" בפני עצמו שמדבר בשמו יתברך. אח"כ השבת בפני עצמו שלא חוטא בשמו יתברך אלא במעשיו. אח"כ כיבוד אב ואם בפני עצמו שמדבר בעילה הפרטית של האדם. אח"כ ארבע דיברות יחד- "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה" שמדברים בעלול 3 - באדם. "לא תחמוד" נפרד מהם כי כולם איסורים במעשה וזה עיקרו איסור בלב. 4
אודות הטעם העליון, עי' בחזקוני כאן (לקמן פסוק י"ד), ובביאור הלכה (סימן תצ"ד) שהטעם העליון הוא לפי חלוקת הפרשיות וזהו הכתיב, והטעם התחתון לפי הקרי ואז אי אפשר לעשות מכל דיברה פסוק בפני עצמו כי אין פסוק פחות משלוש תיבות. והנה, מפורש בדבריהם שבטעם העליון הדיברות האחרונות מחולקות כל דיברה בפני עצמה, אך במהר"ל כאן מבואר שמחברים את ארבעת הדיברות יחד, וצ"ע.
דבריו כאן מקבילים למבואר בשאלה הקודמת.
הקב"ה הוא הסיבה- העילה, והאדם הוא המסובב- העלול.
למה עשר דיברות דוקא?
מהר"ל, דרך חיים (פ"ב מ"ז, עמ' פ"ב, ד"ה הוא היה): האדם מורכב מגוף ארצי ונשמה מן השמים, ולכן יש לו עשרה איברים 1 - חמשה מהם רוחניים קרובים אל הנשמה (עיניים, אזניים ופה) וחמשה ארציים- גופניים (ידים, רגלים וראש הגויה). כנגדם עשרת הדברות- חמשה קרובים אל ה', וחמשה ארציים- בין אדם לאדם.
ודוקא עשר, כי מן הארץ עד השמים נחשב שיש עשרה טפחים, שהרי לא ירדה שכינה למטה מעשרה. וסיים שם (עמ' פ"ד, ד"ה ואמר קנה) שהעשירי הוא העצם שנושא את תשעת המקרים, ולכן "אנכי השם" הוא עיקר, ושאר הדיברות אינן עיקר אלא מקרה. [כלומר- אפשר שיהיו ואפשר שלא יהיו.] ענין זה נתבאר לגבי עשרת המכות, לעיל, שמות, 7:14:5:1 ואילך.
שאלות על רש"י
רש"י: אין אלוקים אלא דיין: בהרבה מקומות כתוב שם אלוקים ולא דרשו כך?
גור אריה (שמות 6:2): 1 דיבור הוא לשון קשה כי הדיבור מורה על חיתוך האותיות שנעשה בכח, וגם משום שחתוך הדיבור הוא בשפה ברורה כמו משפט שהוא מבורר. 2 כמו כן 'דיבור' מורה על דיבור פנים אל פנים כי אז הדיבור מבורר. 3 לכן כאשר יש דיבור שאחריו אמירה [-'וידבר...לאמור'] הכוונה היא [לא לדיבור קשה אלא] לדיבור מבורר פנים אל פנים, שהרי האמירה היא רכה- כי השומע קיבל אותו בלשון רכה, אבל דיבור בלי אמירה הוא קשה. כאן [אמנם כתוב "וידבר...לאמר" אבל אין לפרש 'דיבר אתו פנים אל פנים ואמר לו אמירה רכה' שהרי] כתוב 'אלוקים' שהוא מידת הדין, ולכן הכוונה שדיבר אתו במידת הדין- בשפה ברורה. 4
הגור אריה מקדים שאין לדרוש זאת מ"וידבר" או מ"אלוקים" לבד, שהרי בכמה מקומות כתוב "וידבר" או "אלוקים" ולא דרשו כך, עיי"ש.
כפי שכתב המהר"ל בנתיב הדין (תחילת פ"ב עמ' ק"צ) שעל הדין להיות ברור ומחוייב לגמרי, ואם לאו- איננו דין.
להבין דבריו יש להקדים את מה שכתב הגור אריה (דברים 2:15) ש'דיבור' מורה על חיתוך הדיבור [-מעשה הדיבור] ו'אמירה' מורה על מכוון הענין [לכן 'מדברים אל פלוני' ו'אומרים את הדבר', עי' בדרך חיים למהר"ל בתחילת פ"ה, עמ' רי"ד], ולכן הדיבור מתייחס אל המדבר [לעומת האמירה שתלויה במקבל המצרף את האותיות למאמר], ומשום כך הדיבור הוא פנים אל פנים. מפני שהדיבור ענינו חיתוך האותיות, כתב הגור אריה כאן שהוא מורה על דיבור בכח [-מעשה הדיבור ולא התוכן העולה ממנו] ושפה ברורה, וכן על דיבור פנים אל פנים כמובא לעיל.
לסיכום- דיבור הוא לשון קשה ו'אלוקים' הוא מידת הדין, ולכן היה צריך לכתוב 'ויאמר אלוקים' [-אלוקים מדבר בלשון רכה] או 'וידבר השם ויאמר' [אמירה רכה פנים אל פנים], אבל כשכתוב "וידבר אלוקים" דרשו שדיבר איתו משפט. ע"ע לקמן שאלה 5 בענין זה.
רש"י: ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות: וכי לא נענש על ביטול שאר המצוות?
גור אריה: הקרבת קורבנות לדוגמא, אם מביא מקבל שכר, ואם לא הביא איננו נענש, וכן בהרבה מצוות. 1
וכך רואים לקמ' (פסוק י"ב וברש"י שם) שכיבוד הורים נענש עליו כדכתיב "למען יאריכון ימיך" ודורשים שאם לא יכבד- יתקצרו ימיו.
רש"י: את כל הדברים האלה...בדבור אחד: לשם מה נאמרו בדיבור אחד והרי לא הבינו כלום?
גור אריה: לומר שהתורה ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה יוצאת מעשרת הדיברות 1 , ולכן האומר 'כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד' הוא כופר בכל התורה. 2
גור אריה: העולם העליון הוא עולם האחדות, ואילו העולם התחתון הוא מקום הפרוד, ולכן אמירת הדיברות בדיבור אחד מורה על מעלת התורה שניתנה מפי ה' באחדות. 3
מהר"ל, תפארת ישראל (סוף פל"ד עמ' ק'): ראוי שיאמרו הדיברות בדיבור אחד, כי ה' אחד ואין דבר קודם לתורה והיא קרובה אל ה' יותר מכל, לכן ראוי שהיא תהיה אחת, ולכן היו הדיברות עשרה- כי עשרה הם אחד במספר קטן. 4
עי' לקמן, רש"י שמות 24:12.
והוכיח זאת המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג עמ' רכ"ו ד"ה חוץ מדקדוק, סנהדרין דף צ"ט א) מכך שספר תורה החסר אות אחת פסול. ובתפארת ישראל (פל"ד בתחילתו) הוסיף המהר"ל שהתורה היא סדר העולם, וכל סדר מקשר דבר עם דבר עד שנעשה אחד. וביאור דבריו לכאורה כפי שכתב בנתיבות עולם (נתיב התורה תחילת פ"א, עמ' ג') שבנגלה התורה היא סדר האדם- להורות לו כיצד לנהוג, אך בנוסף התורה היא סדר העולם כי על פי התורה נברא העולם, ולכן העולם הוא סדר אחד כפי שהתורה היא אחת. [עוד הוסיף בתפארת ישראל שלכן פתחה התורה באות אל"ף- "אנוכי", יובאו הדברים לקמן 20:2:6:1.]
נראה לקרב את הדברים, שבעוה"ז הנהגתו יתברך נסתרת ונראה שיש כוחות שונים הפועלים בבריאה, אך אליבא דאמת "ה' אחד ושמו אחד" וכל הכוחות הנראים כנפרדים- ממקום אחד באו ולמקום אחד הם הולכים. לכן העולם העליון הוא מקום האחדות.
ובמקומות אחרים ביאר המהר"ל שהאחדוֹת הם עד תשע, והעשירי משלים ומאחד אותם, עי' דרך חיים (פ"ג מי"ג, עמ' ק"מ, ד"ה והראב"ע כתב).
רש"י: אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך: השאלה לא מובנת, שהרי צריך לכתוב את כל הדיברות כדי שנדע אותם?
רא"ם: השאלה איננה מדוע נכתבו הדברות, אלא מדוע חזר ה' ואמר את הדיברות שנית, ותירץ רש"י שצריך ידיעה פרטית בכל דיבור. ומנין שאמרם ה' שנית? כל הדיברות כשאמרם ה' עצמו בודאי אמרם בלשון 'מדבר בעדו' 1 , ועוד- שתי הדיברות הראשונות כתובים בלשון 'מדבר בעדו' ושאר הדיברות בלשון נסתר, והדיברות שנאמרו בדיבור אחד מסתבר שלא היה בהם חילוק. 2 ואין לומר שכל הדיברות דברי משה, שהרי 'אנכי' ו'לא יהיה' כתובים בלשון 'מדבר בעדו' ולא בלשון נסתר כי בפעם השניה שמעו את שתי הדיברות הראשונות מפי ה' ואת שאר הדיברות מפי משה. ומה ששאל רש"י רק על שתי הדיברות הראשונות למה נאמרו, כי רק בהם ניכר מהכתוב שהם נאמרו שנית מפי ה', אבל גם שאר הדיברות נאמרו פעם שניה. וא"ת שנאמרו הדיברות רק פעם אחת וישראל הבינו רק את שתי הדיברות הראשונות ולכן הן נכתבו בלשון 'מדבר בעדו' ואת שאר הדיברות חזר משה ופרש וכתבם בלשון נסתר? כיון שהם נאמרו בדיבור אחד- הם כנקודה אחת, ולא יתכן שהיה בהם חילוק ושמעו רק חלק. 3
גור אריה: שאלת רש"י היא אחר שנאמרו בדיבור אחד, למה מקדים הכתוב את "אנכי" ל"לא יהיה"? ואין לומר שהיה יכול להכתב אחרת, כי כל דברי התורה הם בדוקא- ואם הפך פסל. 4
גור אריה: כשנאמרו הדיברות בדיבור אחד, לא הבינו אותם בכלל, ולכן שאלו לשם מה הם נאמרו. 5
גור אריה: משמעות הפסוקים שאמר ה' לישראל לפי הסדר- 'אנכי' ואח"כ 'לא יהיה', ולא נאמרו בדיבור אחד.
כלומר- בגוף ראשון, ולא בנסתר בגוף שלישי כפי שכתובים שמונת הדיברות ששמעו מפי משה. (לגבי נוסח הדיברות, ע"ע לקמן 20:2:10:1 ובהערה שם.)
ומכאן שנאמרו הדיברות שנית ואז היה הבדל בין 2 דיברות ראשונות לדיברות הבאות.
לסיכום- הדיברות חלוקות בכך שרק השתים הראשונות כתובות בגוף ראשון, ולא יתכן שהחלוקה הזאת הייתה כשנאמרו כל הדיברות בדיבור אחד שאז היו כל הדיברות כנקודה אחת, אלא נאמרו הדיברות שנית בפירוט, ואז שמעו מפי ה' רק את השתים הראשונות. עיין בגור אריה שהקשה- במכילתא לא משמע שזה מה שהוקשה לחז"ל? ועוד- אין לומר שהיו הדיברות שוות כשנאמרו בדיבור אחד, שהרי התוכן של כל דיברה שונה?
לדבריו לכאורה השאלה היא לאו דוקא על שתי הדיברות הראשונות אלא על כל הדיברות, והתשובה היא שחזר ה' ופירש את הדיברות, ולכן הן כתובות כפי שהן נאמרו בשנית.
לדבריו לכאורה השאלה היא לאו דוקא על שתי הדיברות הראשונות אלא על כל הדיברות, והתשובה היא שחזר ה' ופירש את הדיברות, ולכן יש טעם באמירתם. עוד כתב הגור אריה שאין לדמות זאת ל'זכור ושמור' שנאמרו בדיבור אחד, כי ישראל שמעו 'זכור' ומשה פירש להם שגם 'שמור' נאמר עמו.
רש"י: מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו: למה לא מתפרש כאן כבכל מקום שכתוב "וידבר ה' אל משה לאמור"?
רש"י: מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו: מה משמעות הדברים?
