גור אריה: לא כתוב 'אדונִי' ביחיד, אלא בלשון רבים, אבל המשיך בלשון יחיד- "אל נא תעבור", כי פנה לכולם ודיבר לאחד.

גור אריה: יש אומרים שהקמץ משמעו לשון יחיד ולשון רבים, כי צורתו כפתח (-לשון רבים) עם נקודה של חיריק (-לשון יחיד), לכן נקוד כאן בקמץ- קרא לכולם אבל דיבר לגדול. אמנם כל זה אינו מוכרח כי בהרבה מקומות הפתח נהפכת לקמץ ובפרט כשהטעמים מפסיקים.

גור אריה: הדין הוא שהרב הולך באמצע והתלמידים מהצדדים, ועוד- אין לתלמיד ללכת בצד הרב או מאחוריו אלא לצדד עצמו שיהיה קצת מן הצד וקצת לאחור.

מהר"ל (חידושי אגדות ח"א עמ' סח ד"ה ורב יהודה, שבת דף קכז.): "לא יראני האדם וחי" ולכן הקבלת פני שכינה אינה כבוד השכינה (כי אין חיבור לשכינה), ואילו בהכנסת אורחים יש כבוד לשכינה כי חביב אדם שנברא בצלם אלוקים.

מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב העבודה פי"ג, עמ' קיט, ד"ה ובפרק): האדם הוא צלם אלוקים, וכאשר הוא מקבל פני אורח שלא היה אצלו, הוא מתאחד עם נותן הצורה [-הקב"ה] ע"י קבלת הצורה החדשה [-האורח]. עיי"ש.

מהר"ל (חידושי אגדות ח"א עמ' סח, ד"ה אם נא, שבת דף קכז.): האדם הוא פועל ידיו של הקב"ה ורצונו שלא יהיה האדם חסר, ולפיכך כאשר הולך האדם לצורך, ובודאי כאשר הולך לדבר מצוה, זהו כבוד ה'.

מהר"ל (חידושי אגדות ח"א עמ' סח, ד"ה ועוד כי, שבת דף קכז.): האדם רוצה בכבוד עצמו ואילו הקב"ה אינו חפץ בכבוד אלא רק משום שכך ראוי לעשות [כי כך הוא סידר את הבריאה וזו טובת הברואים] ולכן כאשר ראוי לעשות אחרת ולקבל פני אורחים, אפשר לומר לה' המתן.