בדרוש על התורה (עמ' כ, ד"ה ובמדרש) ביאר המהר"ל שכל מזונם במדבר היה רוחני- המן כתיב בו (תהלים 78:25) לחם אבירים שנבלע באיברים והוא מזון רוחני, והבאר שהיה מקור מתברך בברכה ניסית, וכן השליו הנקרא עוף השמים לא מן הארץ. ע"ע בנתיבות עולם למהר"ל (נתיב העבודה, פי"ז, עמ' קל, ד"ה הדבר שהוא) שכשהוציא ה' את ישראל ממצרים והיו ישראל עבדיו, מיד פירנס את גופם במן, ואח"כ נתן להם תורה לפרנסת נפשם, וכך צריך כל אדם לומר דברי תורה על שולחנו, ואם לא עשה כן אין הפרנסה הזו מתייחסת אל ה' אלא כאילו אכל מזבחי מתים- עבודה זרה.

ואין הכוונה לאכילה ממש, אלא הכוונה לקיום שמקבלים המלאכים, כפי שמדגיש הגור אריה בבראשית (1:21), עיי"ש בכל דבריו. ע"ע מה שהבאנו לעיל (בראשית 48:15:1:1) על כך שהמלאכים גם הם זקוקים לפרנסה.

עיקר הנידון במהר"ל שם הוא לגבי הסעודה שתהיה לעתיד לבא, והמהר"ל מאריך לבאר שיש אכילה שאיננה גשמית, ודימה לזה את אכילת המלאכים לפי ר"ע.

מסתמא כוונתו לפסוק בזכריה (3:7) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" והכוונה למלאכים.

ועיי"ש שביאר עוד למה העננים בזכות אהרן והבאר בזכות מרים.

וכן מבואר שם לגבי העננים והבאר, הובאו הדברים לעיל, בראשית 18:4:5:1.

ובמהר"ל בנתיבות עולם (נתיב גמ"ח, פ"ג, עמ' קנו, ד"ה ובמדרש) הוסיף שגמ"ח מיוחדת בכך שכאשר האדם עושה טוב, נוהג ה' עמו בטוב במידה כנגד מידה, עיי"ש הטעם.

והוסיף שם המהר"ל (בד"ה כל מה) שכשגמל אברהם חסד לאנשים פרטיים, אין ראוי מחמת כך לפרנס אומה שלמה, אבל המלאכים אינם פרטיים, ולכן זכו בניו לכל זה.

בתחילת דבריו (עמ' רלב) מביא המהר"ל שם את דעת הרמב"ם שרצונו יתברך איננו מתחדש ומשתנה, ולכן גם הניסים הוטבעו בתחילת הבריאה כפי שאמרו חז"ל שבימי בראשית התנה ה' עם ים סוף שיקרע לפני ישראל, והמהר"ל מאריך להתווכח עם הרמב"ם שלא זו כוונת המשנה, עיי"ש. ועי' לעיל (שמות 14:27:3:1 ואילך) שהזכרנו סוגיא זו.

בחידושיו לשבת (דף לד א) כתב המהר"ל שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה לא מחמת חסרון ידיעה, אלא זהו זמן שאי אפשר לעמוד עליו מה הוא, ואפי' למשה רבינו היה זמן זה מסופק. נראה שזו גם כוונתו כאן- בין השמשות הוא לא זמן שלא ידוע לנו מה הוא, אלא בעצמותו זהו זמן ביניים בין אתמול למחר.