[1] ומיירי באופן שחישב להאכילם לגוי, דאז הוי אוכל לקבל טומאת אוכלים אם נגעו בשרץ, אכן הם צריכים הכשר באחד משבעה משקים כדי לקבל טומאה. (וע' הע' 4 שהבאנו שר"ש פליג כאן ומטהר).

[2] דגבי טומאת נבלות אמר רחמנא "כי יפול" - עד שיפול לגמרי מן הבהמה.

[3] דמיתה עושה "ניפול" ונחשב כאילו נפל מחיים, ואינו מטמא טומאת נבלות אלא רק טומאת אבר מן החי. וקשה הרי שני הטומאות הם מטמאות אדם וכלים, ומה נפ"מ, ולקמן (דף קכח:) הגמ' תבאר זאת.

[4] ע' לקמן (דף קכט:) דמבואר דאי אפשר לאוקמי מילתיה דר' שמעון דמטהר אהך דסיפא, דממה נפשך, אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה. הלכך על כרחך ר' שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור' שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין.

[5] כגון תאנים שיבשו, ושאינם ראוים לאכילה כגון כרוב ודלעת שהרי הם כעץ.

[6] דאף שלענין שבת הם נחשבים כמחוברין והתולשן חייב, לענין קבלת טומאה נחשבים כתלושים.

[7] רבה מעמיד את מחלוקת ר"מ ור"ש בזה, דלר"מ נעשית יד ולכן כששחט את הבהמה והותז דמה על גוף הבהמה אף שלא הותז על האבר - הדין הוא שגם האבר הוכשר לקבל טומאת אוכלין, כי הבהמה נעשית יד לאבר להכשירו. ור"ש ס"ל שאינה נעשית יד להכשירו, ולכן צריך עוד הכשר לאבר.

[8] וטעמו של ר"מ שסובר שלא צריך הכשר אחר, משום שס"ל שבכה"ג שאם אוחז באבר הגדול אבר הקטן עולה עמו חשיב חיבור, אף שלהיפך אם אוחז בקטן אין אבר גדול עולה עמו.