[1] דס"ל דאין מח מבפנים מעלה ארוכה לאבר מבחוץ, ולכן אם אין כזית אינו מטמא מדין אבר.

[2] דס"ל דמח הנמצא תוך הצם מעלה ארוכה לאבר מבחוץ, ולכן מיקרי אבר ומטמא אפי' בפחות מכזית באהל.

[3] ומה שמשמע ממשנתנו שמטמאת רק במגע ולא באהל, ביאר אביי שמיירי באופן ששף את העצם בסכין או במגל באופן שלא יכולה להעלות ארוכה יותר, וביאר ר' אלעזר ששפה לרחבה, אבל אם שפה לארכה עדיין יכולה לעלות ארוכה. ור' יוחנן תירץ, דמה שאמרה משנתנו נוגע היינו נמי מאהיל, דמצינו תנא דקורא למאהיל בשם נוגע.

[4] דהרי יכול להגיע לכלל מגע (ע"י שיכניס סערה או סיב לתוכם), ואז מטמאת העצם כדין שומר

[5] כגון שהכזית מח מקשקש בתוכה, שאז סימן שהוא יבש ונעקר בתוך החלל ובאופן זה אינו מעלה ארוכה.

[6] וביארה הגמ' שטומאת אהל לחודיה לשיטתם היא באופן שהיה דבר אחר שמאהיל על האדם ועל הטומאה (המשכה), אבל באופן שהאדם מאהיל על הטומאה זה כנוגע אפי' למעלה מטפח.

[7] לקמן סוף קכו. מבואר שהוא ר"ש.

[8] דהוי כמת בכסותו, שהנוגע בבגד המת טמא.

[9] ולא דמי למת בכסותו דהרי אינו מבטל את הסריגה הזאת למת. ומחדש אביי דס"ל לר' יוסי שגם טומאה רצוצה אינה בוקעת ועולה וכו'.

[10] וכיון שדרכה לצאת מהמגירה החוצה הרי שתטמא את הבית, ולכן גזרו רבנן שאפי' קודם שתא כל הבית נחשב טמא.

[11] וכן יכול לשרוף הטומאה שם ולא תטמא את הבית.