[1] פי', בכה"ג שלא נתן החבר לע"ה את השאור או את התבלין. אכן אם נתן לו, ל"צ לחשוש שמא הע"ה החליפם בשלו, דאין חשודים לגזול בלי סיבות מסויימות המבוארות בסוגיא.

[2] דכיון שלא נותן לו שאור ותבלין אלא מבקש שיעשה לו משלו, חשוב כאילו לקחם החבר לשאור והתבלין מע"ה קודם שעירבן הע"ה ואח"כ עירבן, ובזה כבר גזרו על דמאי.

[3] דכיון שאשת החבר טהורה היא נוגעת בתבואה, ואיכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דברים שאינם מתוקנים. אולם כשהיא טמאה שאינה מתקרבת לתבואה (לא רק מניעה את גלגל הריחים מרחוק), בזה לא חיישינן שמא תשכח ותתן לתוך פיה ומותרת.

[4] רשב"א חושש, שהגם שהיא בעצמה לא תלך לקחת ולתת לתוך פיה, מ"מ שמא אשת עם הארץ תקח ותתן לה, והיא תשכח ותאכל דברים שאינם מתוקנים.

[5] פי', דכיון שמחזקת את עצמה טהורה היא נוגעת בתבואה, ובאמת שע"ה טמאים הם ומטמאת את התבואה, ולכן אסור לטחון עמה. אולם כשמחזקת את עצמה טמאה, היא נזהרת מלנגוע ומותר לטחון עמה.

[6] ס"ל לרשב"א דאף שהיא עצמה מחזקת את עצמה בטמאה - ולא תגע, מ"מ יש לחשוש שתבוא חברתה (היינו עוד אשת ע"ה) ותראה שאינה אוכלת, ואותה חברה מחזקת את עצמה טהורה ותגזול ותקח מהתבואה לתת לה, וע"י זה תטמא התבואה, ולכן אסור לטחון עם אשת ע"ה אפי' אם אותה שמחזקת את עצמה טמאה.