[1] התורה שומרת עליהם כדכתיב (משלי ו:כב) "בשכבך תשמור עליך".

[2] ד"רבנן לא בני מיפק באוכלוזא נינהו" - דגנאי הוא להם לצאת לחפור, אלא יגבו מהם מעות ושוכרין פועלים.

[3] דגם הם ניזוקים בזה שאין המים זורמים אליהם, ותיקון העליון הוא גם לצרכם.

[4] כאן זה בהיפך, שרוצים שיצאו המים מן העיר ולא ישארו בעיר ויעשו שם טיט ויזיקו, ושם אין התחתונים צריכים לסייע לעליונים כי לא באים המים להזיקם. אולם העליונים צריכים לסייע לתחתונים, כיון שגם אם הסתימה כנגד התחתונים הם ניזוקים שהמים נשארים גם אצלם ולא יוצאים.

[5] כתבו התוס', דודאי דר"נ לא חולק על דינא דבר מצרא, ורק כאן שלא חששו לקחת מן המלך לפניו סימן שלא רצו בה ולכך אין דינא דבר מצרא, אולם במכר מודה ר"נ שיש דינא דבר מצרא, דיטענו שלא ידעו שהשדה עמדה למכירה ולכך לא קנו, ודלא כרש"י ד"ה לא.

[6] רש"י (סוף ד"ה שכיני) כתב שכששניהם מצרנים לא אמרינן ת"ח קודם, דאטו משום דהוא ת"ח משלח גלימי דאינשי, ואין להעדיפו על מצרן אחר אלא יחלוקו. ומטעם זה כתב רש"י שאין הפירוש בהאי בבא [מתיבת שכיני העיר] בענין דינא דבר מצרא, אלא מיירי כשאין דינא דבר מצרא והספק למי יקדים. [עוד מבואר שכל מה שנחלק רש"י עם תוס' לדינא הוא דוקא בת"ח, אולם לגבי שכיני העיר וכו', משמע שאין סיבה שלא לפרש בשניהם מצרנים, אלא מכח שכל הבבא מדברת במקרה אחד].

[7] תוס' (ד"ה שכיני) חולקים על רש"י והעמידו את הסוגיא לענין הקדמה כששניהם מצרנים. וע"ע בתוס' רא"ש שכתב להדיא שאוקימתא זאת קאי על כל המקרים, וכן הוא במהרש"א.

[8] דין זה לא נתבאר להדיא, אולם נלמד מכ"ש, דאפי' היכא ששניהם מצרנים ת"ח קודם לתוס', אף שמפקיע זכות מחברו, א"כ כ"ש כשאין שניהם מצרנים שלא מפקיע הת"ח כלום מחברו שהוא קודם.