[1] רש"י מפרש את המחלוקת, באילן נטוע בקרקע סמוך למיצר ושרשיו הולכים לשדה השניה. אולם תוס' (בד"ה אילן) כתבו שאין נראה כפירושו, (וביאר בתוס' הר"פ שלשון נוטה קאי הענפים ולא השורשים). ולכן פי'ו, שהאילן עומד ממש על המיצר של שניהם, והשרשים מתפשטים בב' הקרקעות, אך הענפים נוטים בשל א' מהם יותר.

[2] ולפירש"י כיון שכל השרשים נמצאים באחת השדות - הרי הכל לבעל השרשים. ולתוס' אזלינן בתר הענפים, מה שאצל ראובן לראובן ומה שאצל שמעון לשמעון.

[3] לרש"י זה המקרה של הברייתא שלכו"ע יחלוקו. ולתוס' זה המקרה שנחלקו בו רב ושמואל, רק שפירשו שלא כל הנוף נוטה לצד אחד אלא רק חלקו.

[4] תוס' העמידו שזה המקרה של הברייתא שלכו"ע יחלוקו.

[5] זה המקרה בסוגיא בב"ב (דף כז:). אמנם בתוס' שם (ד"ה ואחד), שכתבו שלרש"י בסוגיין הסוגיא בב"ב תלויה במחלוקת והיא אליבא דרב, והבינו שמ"ש רש"י כאן נוטה גבי השורשים גם במקרה שבסוגיא בב"ב ס"ל שהנטיה היא של השרשים. אולם רש"י עצמו (שם בד"ה הנוטה), פירש שהנטיה שם היא לגבי הנוף כמו שכתבו התוס' כאן.

[6] ודוקא באופן שאין לחוש לעין הרע - שיש חומה וגדר של נצרים סביב השדה, שלא יכולים אנשים להסתכל לתוכה ולהזיקה בעינם.

[7] אבל בית הכנסת לא, כיון שס"ל שטוב שבית הכנסת רחוק - דיש לו שכר פסיעות.

[8] דהיינו שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים.

[9] כתבו תד"ה בתרי בסופם, דא"נ ד' אמות דהכא הינו ב' אמות של תוכה ואמה מכאן ואמה מכאן. אולם הפירוש הפשוט ופירש"י הכוונה לד' אמות מכל צד של אגפי האניגרא והנהר.

[10] לרש"י הטעם דאל"כ אם יוזק הנהר ע"י שיקריבו את זריעתן אליו, יהיה היזק דרבים ומי ימחול. ותוס' פי' שהיות והולכים ספינות בנהר צריך להשאיר ריוח הרבה למושכי הספינות לכך יתנם באומד.