[1] כתבו תוס' בד"ה אמר, דהלכה כשמואל, ואם אמר להכישה במקל ותבוא פטור. וכן פסק הרמב"ם פ"ג משאלה ופקדון ה"ב.

[2] ודוקא כשהניחו המוכר בכליו של לוקח בשעת הקנין, אבל אם היה מונח בכליו מתחילה קודם הקנין, לא קנה.

[3] לא קנה לגמרי (פי', שלא יחזור בו המוכר והמשאיל), אבל בשואל קנה מיהת להתחייב באונסים, כ"כ התוס'. ומרש"י (ד"ה נעשה) משמע דגם להתחייב באונסים לא קנה, ומה שקנה השואל בסוגיין כשאמר למשאיל הכישה במקל והיא תבוא, הוא משום שבדבורו משעבד נפשיה כשהוציאו המשאיל מרשותו ע"פ דיבורו של השואל, וכן ביאר הריטב"א בדבריו באורך.

[4] אונסים דוקא, הא ליעשות ש"ח ולהתחייב בפשיעה או ש"ש ולהתחייב בגניבה ואבידה, גם בלא משיכה (ושום קנין) נתחייב.

[5] כ"כ בתד"ה כך (ועיין בהגהות הגר"א שהרמב"ם חולק).

[6] כלשון הגמ', "כך תקנו כו'", הא מדאורייתא לא קנה עד שבקע בו לכולי עלמא.

[7] חביצא דתמרי, היינו עיגול של תמרים שמדובקות יחד ויש בה חמשים תמרים, וכשמוכרים אותם יחד - הם נמכרים במ"ט פרוטות, וכשמוכרים אותם אחד אחד - הם נמכרים בחמשים פרוטות. והנידון, האם ישלם כאן מ"ט או חמשים.

[8] ומנכה לו מה' המעות שכר טירחת המכירה, ושכר ברזנייתא (הכסף שנותנים למכריז, ושנותנים לזה שקודח את הברז בחבית). כן הוא לפי פירש"י. אולם הרי"ף והרמב"ם מפרשים שאדרבה אם מחזיר לו כסף יכול להחזיר לו רק ד'.