[1] רבותינו שבא"י, ר' אבא, רבי אלעזר (האמורא) רב נחמן בשבועות (דף מז., מח.).

[2] רבותינו שבבל (שבועות דף מז.)

[3] רבותינו שבא"י, ר' אבא, רבי אלעזר (האמורא) בשבועות (דף מז., מח.).

[4] רבותינו שבבבל רב ושמואל רב נחמן בשבועות (שם). וכתבו התוס' דאין לדייק מסוגיין שס"ל לר"נ דאמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם, דבסוגין מחמת ההכרח העמיד ר"נ את המשנה כר"מ, שחולק על ר' יוסי וס"ל שחזרה שבועה למקומה, דהיינו על הנתבע, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם.

[5] במשנה שבועות (דף מה.) איתא דר' יוסי אומר חזרה שבועה למקומה, ור"מ אומר יחלוקו. אולם בגמ' שם (דף מז.) מפיך להו.

[6] והטעם דכיון ששניהם מחויבים שבועה ולא יכולים להשבע יש עליהם להפסיד כל אחד חצי.

[7] לשון הגמ' (שם) "חזרה שבועה למחויב לה" - והטעם, דמתוך שא"י להשבע משלם.

[8] לשון הגמ' (שם) "חזרה שבועה לסיני" - דלא אמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם.

[9] מיהו כתבו התוס' דאליבא דרב נחמן, אה"נ סובר ר"מ שהנתבע חייב כששניהם חשודים דמתוך שאיל"מ, אלא דרב נחמן גופי' פסק כרבי יוסי החולק על ר"מ וס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ויחלוקו.

[10] פי', כשמת לוה לפני מלוה, וכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה (שם דף מח.).

[11] ס"ל דאף ששבועת היתומים מדרבנן היא, אמרו רבנן בשבועה זו מתוך שא"י להשבע מפסיד, כדי להקל על היתומים בני הלוה.

[12] דאין בני המלוה מפסידים ע"י שא"י להשבע שלא נפרע החוב, ולכן ישלם הלוה.

[13] דס"ל דגם כשהתובע אינו יכול להשבע ישלם הנתבע.

[14] הטעם, דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שא"י להשבע משלם, ולכן אף שהיתומים התובעים אינם יכולים להשבע, מ"מ אינם מפסידים ויכולים לגבות את שלהם.

[15] בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שא"י להשבע מפסיד לר"ת.

[16] ומה שכתבו דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ, לא כתבו כן אלא לפי ר"ת (שכתב כן ליישב פסקו של רבי אלעזר ביתומים מן היתומים), אבל לר"י, גם בשבועה דרבנן אמרינן מתוך שאיל"מ, כמבואר במהרש"א כאן ובתוס' לעיל (דף ה. בד"ה שכנגדו).

[17] רמי בר חמא ס"ל דכי הוא זה המחייב שבועת מודה במקצת לא סגי בהודאה לחודיה אלא בעינן גם כפירה, ולכן צריך עוד פרה שיאמר בה להד"מ.

[18] כתבו התוס' בד"ה שאלה, שאם שכרה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים, פשיטא דשכירות ראשונה קיימת ופטור (וה"ה גם אם שאלה בבעלים ואח"כ שאלה שלא בבעלים).

[19] לפי גירסת התוס' בבעיה הג' אמרינן על בעיה שניה דאת"ל דאמרינן כיון דשייכא במקצת כמו ששייכא כולה.

[20] הוסיפו תוס' לבאר: שהצד שכן, דכיון שראויה להתחבר לשכירות אם היתה בבעלים לא הוה השכירות הפסק, שהרי השכירות באמת נידונת כאילו היתה בבעלים כיון דמישך שייך בשאלה שלפניו. והצד שלא, שהשאלה אינה יכולה להתחבר עם השכירות שלפניה וליחשב מכחה שאלה בבעלים משום שהשכירות עצמה לא היתה בבעלים והיא נחשבת בבעלים רק מפני שייכותה לשאלה שלפניה, ואין זה מספיק לתת לשאלה שלאחריה דין שאלה בבעלים, ד"תרי שייכי לא אמרינן", והוה הפסק.

[21] בתוס' הניחו בצ"ע מהו בעיא הרביעית לפרש"י, דמאי את"ל שייך בי' וגם בלי את"ל אינו מובן ספיקת הגמ', ע"ש. מיהו, ברש"ש העיר לנכון דלכאורה רש"י לשיטתו בד"ה שכרה בבעלים, דחיוב גניבה ואבידה דשואל שלא בבעלים לאחר ששכר בבעלים פשיטא שהוא מחמת משיכה הראשונה, וא"כ שפיר מיבעי לן דאת"ל שכרה שאלה ושכרה הוה הפסק, שאלה שכרה ושאלה מאי, שמא לא הוה הפסק כיון שלענין גניבה ואבידה ל"ה הפסק.

[22] לתוס' הבעיה הרביעית זהה לשלישית, ולא נאמרה בדרך את"ל.