[1] בד"ה ת"ק לית ליה, וכן הוא דעת התוס' (ד"ה איבעית וכו').

[2] ת"ק מתיר לפועל לאכול בכל אופן שיהיה, ואפי' שזה מה שבצר אוכל. אולם לחכמים רק מותר לו לאכול יותר משכרו, אבל אין לו רשות לאכול את כל פעולתו. כתב הב"י בחו"מ (סימן של"ז סוף סעיף ז') שמדברי רש"י (ד"ה ת"ק) והרא"ש (סימן י"א), משמע שמה שהעמידה הגמ' את דברי רב אסי במחלוקת ת"ק וחכמים הוא רק דברי רב אסי הראשונים (לא בצר אלא אשכול אחד), אבל דבריו השניים (לאכול האשכול הראשון שבצר) לא נחלקו. אולם מדברי הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו את שתי המימרות של רב אסי, ש"מ דס"ל דחכמים חולקים גם במימרא השניה וס"ל שלא אוכלו. וראה עוד בביאור הגר"א (שם ס"ק ז').

[3] כיון שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל (תוס' צב. ד"ה אי, וכ"כ רש"י צב: ד"ה אי אמרת משל שמים), וראה בהגהות הגר"א (חו"מ סימן של"ז אות ב').

[4] ומשום דמיחזי כמקח, אבל מה"ת אה"נ דפטור דהא אוכל משל הפועל עצמו.

[5] דאם הודיעם ודאי שאינם אוכלים, דכיון שאסורים הפירות באכילה מחוץ לירושלים, אין זכאי הפועל לאכול. אולם הנידון אם לא הודיעם מתחילה שהם נטע רבעי, ויש כאן נידון של מקח טעות, מה הדין.

[6] ביארו התוס' (בד"ה הכי) דהוי כאילו התנה מעיקרא שיאכלו, ולכן חייב לפדות ולהאכילם.

[7] יתבאר בטבלא הבאה באורך.

[8] החילוק בין גדולים לקטנים, שגדולים יש להם דעת למחול אפי' כשלא מעלה להם מזונות.

[9] ואפי' שמעלה להם מזונות, מ"מ התורה לא זיכתה לו את צער דגופן - דהרי כשהם רואים את הפירות ואוסרים עליהם לאכול אותם הם מצטערים, ואין להם דעת למחול על זה. כן הוא מסקנת הסוגיא (דף צג.), וראה רש"י ד"ה מר סבר. אולם בהו"א סברה הגמ' דכל שמעלה להם מזונות קוצץ - לפי הצד שפועל משלו הוא אוכל, וסברה שזה הנפ"מ בהאיבעיא. (וי"א דכן הוא גם למסקנת הגמ' אליבא דמ"ד יכול הרב לומר, עי' מהרש"א על התוס' לקמן דף צד. בד"ה אולם).

[10] ע' בתוס' לקמן (דף צג. ד"ה אלא) ובמהרש"א.