[1] אכן אינו צריך לשלם להם כל שכרם אלא רק כפועל בטל.

[2] מיירי בנהר הרגיל להשקות שדהו, שאז בעה"ב יודע והפועלים לא.

[3] אם לא שכבר בא הנהר מהלילה ולא הרגישו הפועלים שהשדה לחה דאז הפועלים פשעו. וכן יש לדייק מהתי' הראשון של התוס' שהעמידו דינא דאתא מיטרא פסידא דפועלים בסיירא לארעא, וא"כ על כרחך דהסיפא דאתא נהרא מיירי באותו מקרה.

[4] ובאנוסים כגון ששמע שמת לו מת או שאחזתו חמה - בכל ענין שיהיה אין ידם על התחתונה.

[5] פירש רב נחמן בר יצחק, שהכוונה מהשדה הזו בעצמה מגבה אותו את החלק הכי טוב שבה. וכן לקמן "מגבהו מזיבורית" - היינו מהחלק הרע ביותר שבאותה שדה. ורב אחא חולק וסובר שמעידית דנכסיו - דהרי הזיקו, דסתם קונה שדה באלפא זוזי, מוכר הרבה מנכסיו קודם במחיר הפסד כדי שיהיו לו מעות. והניזקין שמין להם בעידית.

[6] דהיינו שהמאתים זוז יהיו הקנין של השדה, ואת החוב של השמונה מאות הם נעשים עליו מלוה, ולא יכולים לחזור בהם אפי' אם שילם את חובו רק אחר כמה שנים.

[7] והקשתה הגמ' סתירה בדברי רשב"ג, שבברייתא לעיל איתא: "מלמדין אותן שלא יחזרו, כיצד, כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז - והריני נושה בו ח' מאות זוז". ויש לדייק: טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב הכי לא קני, וכאן מבואר שבאמירה בעלמא - שנותן לו הכסף כפרעון - הוה השאר מלוה עליו. ותירץ רבא, דמה שכתוב בברייתא הראשונה שאם לא כתב - לא עשה את זה כמלוה, מיירי בכה"ג שהמוכר מחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו, וגלי דעתיה שמה שמכר את השדה הוא משום שהיה מוכרח למעות מפני דחקו, וכיון שלא נותן לו המעות בשעת דחקו - אדעתא דהכי לא זבין ליה, ומה שכתוב בברייתא השניה שבאמירה לבד סגי - מיירי כשלא מחזר המוכר אחר הלוקח. [או במוכר שדהו מפני רעתה - שודאי רוצה להפטר ממנה, וכתבו התוס' (בד"ה תתרגם) שבאופן זה אפי' עייל ונפיק אכולהו זוזי - קנה].