[1] דכיון שהכל באחריות המקבל - הרי שהכל הוא הלואה, ומה שיקבל הנותן רווח הוא רבית.

[2] ומה שנוטל חלק מן הריוח הוא מהפקדון שלו - ואין כאן שום הלואה, דלא קיבל המקבל שום אחריות.

[3] רש"י מפרש שהכוונה שכל הזמן שהם אצל המקבל - מה שמשביחים הם חולקים בשכר. וביארו התוס' (בד"ה אין), שלפ"ז הוי רק ריבית דרבנן. והביאו בשם ר"ת שמיירי באופן שיש רבית דאורייתא, דהיינו שקבעו שמשלם המקבל שכר קצוב בכל שנה לנותן בין ישביחו הרבה ובין ישביחו מעט - והוי רבית קצוצה שאסורה מה"ת.

[4] פי', שאם יאנסו הצאן או יוזלו לא תהיה האחריות על הנותן, ורק אם ימותו תהיה האחריות על הנותן - אז מותר לכו"ע. ואביי קורה גם למקרה זה צאן ברזל כיון שקיבל עליו אחריות מיתה, אולם רבא הקשה איך אפשר לקרוא לזה צאן ברזל אם כל האחריות של אונסא וזולא היא על הנותן ולא על המקבל.