[1] כהמעשה בגמ' באותו שנתן זוזי לבעל גינה - והיה באותו זמן מחיר עשרה דלועים קטנים בעשר זוז, ואמר לו שיקדים לו מעות עכשיו ושיתן לו גדולים בני אמה כשיגדלו.

[2] ודוקא כשאמר "כך וכך" - אבל אם אמר לו מה שיחלבו ומה שיגזזו מותר, דכיון שמקבל על עצמו הן הרבה והן מעט לא חשיב שמוזיל לו משום הקדמת המעות, כיון שאולי יצא רק מעט.

[3] דדוקא גבי דלועים אמרינן כל שממילא שפיר דמי, אולם לגבי מה שעזי חולבות וכו', דלאו מיניה קא רבו, דהרי החלב שהיה באותה שעה הולך ובא חלב אחר וכן הגיזות, בזה לא אמרינן שחשיב כאילו יש לו, ודוקא גבי דלועים שזה אלו עצמם ו"מינה קא רבו" דהיינו שהקטנים עצמם נעשים גדולים בזה מותר דחשיב כאילו יש לו.

[4] דהיינו שאם תוזל החבית, יפסיד הקונה ויקח אותה ולא יוכל לחזור.

[5] דכיון שמקבל על עצמו אם תוזל לא חשיב קרוב לשכר ורחוק מהפסד - אלא נחשב קרוב לזה ולזה.

[6] דכיון שלא מקבל על עצמו את הפסד היין אם יחמיץ הרי שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור.

[7] וביארו התוס' דמה שאמרה הגמ' "אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קמ"ל" לא בא לומר שהמשנה מדברת בחצר שלא קיימא לאגרא, אלא רק רב יוסף דיבר במקרה כזה, אבל המשנה שאסרה מדברת בקיימא לאגרא ומדעתו נכנס. ורב יוסף מדבר שנכנס שלא מדעתו דאז אסור אפי' בלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, דכיון שעושה שלא ברשות נראה כריבית שסומך שמחמת שהלווהו לא יעיזו הבעלים לומר לו דבר.

[8] והמשנה שאסרה מיירי בכה"ג שקצץ לו את הבית בתורת רבית בשעת מתן מעות או אח"כ.