[1] פי', כגון שהיה מסיק בו ריבית של זוז (הלוה לו עשר באחד עשרה), ובמקום לתת לו את הזוז של הריבית נתן לו ה' סאים חטים בשעה שהיו נמכרים ד' סאים בזוז. והנידון כשמוצאים ממנו את הריבית, האם מוציאים ד' סאים שזה שווי הזוז, או כיון שנתן לו חמש סאים מוציאים את כל מה שנתן לו.

[2] דהריבית הוא הכסף, והגלימא הוא כמו מקח שלקח באותו הכסף, ולכן לא מוציאים ממנו את הגלימא.

[3] כדי שלא יאמרו שהגלימא שהוא מתכסה היא גלימא של ריבית.

[4] רב פפא לא היה לו תועלת בזה שהיו מקדימים לו את המעות מעכשיו ולוקחים את השכר, דמצידו שיקחו את השכר רק בניסן במחיר היקר דהיה לו שכר טוב שלא היה מתקלקל, וגם הוא עשיר ולא צריך את הכסף כבר עכשיו. אולם הקשה עליו רב ששת בריה דרב אידי, דמדוע מסתכל על מה שלו אין הפסד ורווח בהקדמת המעות, שיסתכל על הקונים, והם הרי אם היה להם מעות היו קונים ממך לפי שער הזול, ורק משום שאין להם מעות עכשיו ואתה ממתין להם עד ניסן - לכן משלמים יותר, ונמצא שהוא ריבית.

[5] פי', שהיו מכריזים שאין אדם יכול למכור את סחורה מקבילה לשלהם, עד שהם ימכרו. והיו עושים כן, דכיון שהסחורה היא ברשות רב חמא שהוא צורבא מדרבנן, ולכן היו מניחים להם מהמכס, ונותנים להם למכור ראשונים.

[6] בכה"ג השדה ברשותו עד שעה שיביא את הכסף, ולכן לא נחשב שאוכל פירות בריבית משום המתנת המעות, כי אוכל את פירות שדהו שאינה עדיין ברשות הקונה.

[7] דאם יביא לבסוף הקונה את המעות, נמצא שהיתה השדה קנויה לו כבר משעה ראשונה, ומה שאכל המוכר את הפירות כל הזמן הוא מחמת המתנת המעות - והוי ריבית. ולכן משלשים את הפירות אצל שלישי, שאם יגמר המקח ינתנו הפירות לקונה, ואם לא יגמר המקח ויחזור בו יחזרו הפירות למוכר.

[8] דשמא לא יגמר המקח לבסוף והפירות הם של המוכר, ונמצא שאכל בזכות מה שהיו מעותיו אצל המוכר כל הזמן הזה עד שנתבטל המקח, והוי ריבית.

[9] ר' יהודה דס"ל דצד אחד בריבית מותר, וכיון שבמקרה הזה אם יאכל המוכר את הפירות ולא יגמור הלוקח את מקחו אין כאן ריבית. וכן אם הלוקח יאכל פירות ויגמור לבסוף את מקחו אין כאן ריבית. לכן אפי' אם לא נעשה כך לבסוף - ג"כ לא הוי ריבית, דריבית היא רק מתי שיהיה ודאי ריבית. וע' רש"י (ד"ה צד אחד), שביאר שגם ר"י מודה בכה"ג שאמר לו שתביא תקנה שאסור ללוקח לאכול פירות כיון שהוי ודאי ריבית, וכן בכה"ג שאמר קנה מעכשיו והשאר בהלוה שאסור למוכר לאכול פירות דהוי ודאי ריבית.

[10] הקונה אוכל פירות של חלק הקרקע שקנה כשיעור כספו, והמוכר אוכל את השאר.

[11] דנמצא שכל השדה היא של הקונה ולא בטל המקח, ורק יש לו חוב של ממון על יתר המעות.

[12] ובכה"ג ר' יהודה חולק ומתיר וכנ"ל.

[13] דאם מתנה המוכר כן, נמצא שהמעות שלקח מן הלוקח הם הלואה, והקונה הוא באמת מלוה ומקבל ריבית מה שדר בבית או בחצר בחינם.

[14] ומכיון שאמר מעצמו ולא נתחייב לעשות כן - ולא יכול לתובעו על זה בב"ד, הרי זה מכירה גמורה, ואם ירצה להחזיר הוי מכירה חדשה שוב. משא"כ ברישא שנתחייב הלוקח להחזיר כשיהיה למוכר מעות, הרי מתברר שלא היה כאן מכירה אלא הלואה.

[15] דהוי צד אחד בריבית, דאולי לעולם לא תחזור זו המכירה.