בבא מציעא דף ה. א
מה לומדים מהפסוק דלהלן (שמות כב:ח) "עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה"?
כִּי הוּא | זֶה | |
לאבוה ר' אפוטריקי - עדים לא מחייבים שבועה [1] |
חד: על הודאת פיו אתה מחייבו, ואינו חייבו על העדאת עדים והשני: שמודה במקצת הטענה שחייב |
|
לר' חייא - עדים מחייבים אותו שבועה |
חד: שמודה במקצת הטענה חייב והשני: שבועת מודה במקצת דוקא אם הודה לו ממין הטענה [2] |
רועה שמסרו לו בהמות וכפר, ובאו עדים שאכל שתי בהמות, מה הדין?
מה הדין | ומדוע | |
לר' חייא קמייתא | שכנגדו נשבע ונוטל | דזה הרועה הוחזק גזלן וחשוד הוא |
למאן דפליג אר' חייא | פטור | דלא נשבע שכנגדו בשבועת הסת [3] |
-------------------------------------------------
[1] פי', אם תבעו חברו מנה - וכפר הכל, ובאו שני עדים שחייב חמשים, ס"ל שאין עדים מחייבים אותו שבועה על החמשים השניים - ואל חשיב בזה מודה במקצת.
[2] אבל אם טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. ואבוה דר' אפוטריקי פליג וס"ל כרבן גמליאל, שאם טענו חטים והודה לו בשעורים חייב.
[3] דהנה שבועת התורה להאי מ"ד לית ליה בהעדאת עדים (ורק במודה במקצת יש), ושבועת היסת דרבנן (שתיקן רב נחמן), היא רק תקנתא ולא עבדינן תקנתא לתקנתא לומר שכנגדו ישבע.
-------------------------------------------------