[1] מבואר בגמ' שהנידון של "תקפה" בפני ב"ד, לא מיירי כשהשני צווח בשעת התקיפה - דודאי התקיפה שחוטף אותה השני לאו כלום הוא. וגם לא מיירי במקרה שהשני שותק - דאז יש לנו לומר - שהוא מודה שהיא שלו, ובאמת היא של התוקף. אלא מיירי שתקף אחד בפנינו והלה שתק, וקודם שיצאו מב"ד (ע' רשב"א) חזר וצווח. ומקרה זה הוא האיבעיא דר' זירא שלא נפשטה, ושייך לומר בזה שני "אם תמצא לומר" כדלקמן.

[2] כן פירש"י (בד"ה הקדישה. בלא תקפה) שלא במקרה שתקפה דנה הגמ', ומשמע שודאי שמקודשת כיון שתקפה. אכן האחרונים האריכו בזה, דהרי כיון שמוציאין אותה מידו מה עוזר שתקפה.

[3] דפירש את מה שאמרה הברייתא "המוציא מחברו עליו הראיה", דקאי בין על הכהן שרוצה להוציא מהישראל את הבכור, ובין על הישראל שרוצה להוציא מהכהן אחר שתקפו כהן. והקשו התוס' (בד"ה והא), מדוע אין מוציאין אותה מידו, הרי הבעלים יכולים לומר שהם רוצים לתת אותו לכהן אחר. ותירצו, דמיירי במכירי כהונה (דהיינו שהכהן שתקף הוא הכהן שישראל זה רגיל לתת לו מתנותיו, ולכן אינו יכול לומר שרוצה לתת לכהן אחר). ועוד תירצו, דאפי' מיירי בסתם כהנים לא מוציאים מידו, דכל התביעה שיש לישראל הוא רק "טובת הנאה" שהיה יכול לקבל בעבור מה שנותן לאיזה כהן אחר.

[4] פי', פטר חמור ודאי שפדאו בשה - צריך לתת אותו לכהן, אולם ספק פטר חמור, אע"פ שצריך לפוטרו בשה מחמת הספק מ"מ אין צריך לתת אותו לכהן - דהמוציא מחברו עליו הראיה. ואם יש לישראל י' שיין כאלה שפדה בהם ספיקי פטר חמור - הוא צריך להכניס אותם לדיר להתעשר.

[5] הלכך, אם יש לו רק עשר שיין ואחד מהם הוא הספק הזה - הוא פטור מלעשר, ואם יש לו יותר מעשר לא יכניס את הספק, דנמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, דכיון שאם תפסה כהן אין מוציאין אותה מידו, הרי שיש לכהן חלק בזה.

[6] דכיון שיש ספק אם הוא קדוש, הרי לצד שהוא קדוש נמצא שהוא פוטר את עצמו בממונו של כהן וכנ"ל.