[1] ואף שלכאורה זה דומה למנה השלישי הנשאר - שבזה מודים רבנן שיהיה מונח עד שיבוא אליהו, דהרי שניהם מתווכחים כאן וכל אחד אומר שכולה שלו - וזה כמו גבי המנה הנשאר שכל אחד אומר שכולו שלו והדין שמניח עד שיבוא אליהו. ותירצה הגמ', דשאני התם גבי מנה שלישי שודאי יש רמאי בזה אמרינן שיהיה מונח עד שיבוא אליהו, אולם כאן גבי טלית אפשר לומר שבאמת היא של שניהם והחלוקה יכולה להיות אמת - בזה אמרינן שיחלקו בשבועה.

[2] דאפי' גבי שני המנים הראשונים דודאי איכא למימר שמנה אחד שייך לראובן ואחד לשמעון - אמרינן שיהיה מונח עד שיבוא אליהו, כ"ש כאן שיתכן שאין החלוקה אמת שיש לומר שתונח הטלית עד שיבוא אליהו.

[3] דחתה הגמ', דדוקא גבי מנה שלישי ודאי יש רמאי לכן סובר ר' יוסי שיש לעשות תקנה שיפסיד הרמאי ויודה. אולם כאן יתכן שבאמת שהיא של שניהם - דשניהם הרימו את הטלית ביחד. ועוד דחתה הגמ', דדוקא גבי מנה שלישי קונס ר' יוסי כדי שיפסיד הרמאי, אולם כאן גם אם נקנוס שיהיה הכל מונח - אין הפסד בזה לרמאי ולא יודה מחמת זה. אולם אומרת הגמ', שדחיה זו שייכת רק גבי מציאה, אולם גבי מקח וממכר ששניהם נתנו מעות (רק אין יודע המוכר ממי קיבל ברצון וממי בעל כרחו), ששם יואיל הקנס שיודה הרמאי - שלא יפסיד את מעותיו, וא"כ היה לר' יוסי לקנוס.

[4] דפיו אינו בהכחשה והזמה, ואם הודה באיזה דבר - אפי' שהוכחש והוזם הוא חייב.

[5] זה נידון סוגיין, שלמד ר' חייא ק"ו שלא תהא הודאת פיו חמורה מהעדאת עדים, ומה הודאת פיו חייב שבועה - כמו שמצינו בדין מודה במקצת, כך גבי עדים, שאם תבעו חברו מנה והוא הכחיש הכל - ובאו עדים שחייב חמשים זוז, משלם חמשים זוז ונשבע על השאר. אכן לקמן יש שחולקים על ר' חייא (ע' לקמן דף ה.) וסוברים שאי אפשר לחייב בעדים שבועה זו.