[1] דכיון שבודאי שיש אחד מהם רמאי, דאין הדרך שכל אחד יארוג חציה, ולקמן (דף ג.) מבואר שכשיש בודאי רמאי לא אומרים שיחלוקו בשבועה.

[2] אכן כשמקחו בידו הוא נאמן - כיון שמוטל עליו לדעת, כדי שלא יחזור בו ויתן לאחר ויעמוד במי שפרע.

[3] והיינו שלקח מעות משני אנשים אחד קיבל ממנו ברצונו ומהשני קיבל שלא לרצון, ואינו יודע ממי קיבל ברצון ומי לא. וזה דין המשנה גבי מקח וממכר שאם כל אחד אומר כולה שלי - חולקים בשבועה.

[4] פי', ולא יהיה הדין כדין המשנה ששניהם נשבעים, אלא רק אחד מהם נשבע שבועה דאורייתא. ואם ישבע יטול חציה, ואם לא האחר יטול את כולה.

[5] וכמו שאמר ר' יוחנן (לקמן דף ג.) "שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא", ולכן תיקנו שיצטרכו שניהם להשבע.

[6] רש"י פירש, שיש חסרון ממון שאם יפרע זה שלא כדין. וכאן במציאה אין חסרון ממון. ותוס' פירשו דדררא דממונא - שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד.