בבא קמא דף צט. א
"עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך", במה נחלקו התנאים דלהלן?
לר' מאיר כשהביאן לה מקודשת |
לחכמים אינה מקודשת עד שיביא ממון אחר |
||
לצד דלכו"ע במלוה לא מקודשת |
לצד א' [1] | אומן קונה בשבח כלי | אין אומן קונה בשבח כלי |
לצד ב' | אינה לשכירות אלא לבסוף [2] | ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף | |
לרבא [3] | ומקודשת במה שהוסיף נופך | הוי מלוה ופרוטה ודעתה המלוה | |
אי פליגי במקדש במלוה [4] | מקדש במלוה מקודשת | מקדש במלוה אינה מקודשת |
בבא קמא דף צט: א
המקדש באופנים דלהלן, האם מקודשת?
בשכר שכבר עשיתי בשבילך | בשכר שאני עתיד לעשות לך | |
לתנא קמא | אינה מקודשת - דהוי מלוה | מקודשת - דשכירות משתלמת לבסוף |
לר' נתן | אינה מקודשת - דהוי מלוה | אינה מקודשת [5] - דשכירות מתחילה ועד סוף |
לר' יהודה הנשיא |
אינה מקודשת - דהוי מלוה | הוסיף לה נופך משלו: מקודשת - דדעתה הפרוטה [6] לא הוסיף לה נופך: אינה מקודשת [7] |
בבא קמא דף צט:
טבח אומן שבטעות קלקל, וניבל את הבהמה, מה הדין?
[1] וס"ל דלכו"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ואינו מקדש אותה בשכר הפעולה כי הוא מלוה - והמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא שנחלקו האם אומן קונה בשבח כלי, דלר"מ אומן קונה בשבח כלי ומה שהשביח בזה התכשיט נחשב שהוא שלו, וכשנותן לה את זה הרי נותן לה ממשות, ולרבנן אינו קונה ולא נתן לה כלו.
[2] ולכן אין כאן מלוה כלל, והוא מקדש אותה במה שנותן לה את שווי מלאכתו. ואילו חכמים ס"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וממילא כל שכר פעולתו הוא מלוה עליה.
[3] ס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומקדש במלוה אינה מקודשת, ולכן על כרחך מיירי לר"מ שהוסיף לה נופך משלו - ובא לקדשה באותו הנופך, ולכן לר"מ מקודשת. וחכמים ס"ל דכיון שיש כאן מלוה של שכירות ופרוטה של נופך, אמרינן ד"מלוה ופרוטה, דעתה אמלוה" - ולכן אינה מקודשת.
[4] [תירוץ זה נזכר בגמ' קודם תירוצו של רבא]. מעמידה הגמ' דכו"ע ס"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והרי שכל מה שעושה איזה שוה פרוטה היא חייבת לו שכר פעולה על זה והתשלום נזקף עליה במלוה.
[5] ואפי' הוסיף לה נופך משלו לא מהני, דס"ל מלוה ופרוטה - דעתה המלוה.
[6] כלומר, כיון שיש כאן מלוה ופרוטה של הוספת נופך, וס"ל שבמלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה ומקודשת, ולא כר' נתן שלא חילק בזה.
[7] ובשכירות אינה מקודשת, כי בזה ס"ל כר' נתן שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי מלוה, ולא כת"ק שאינה אלא לבסוף ולא הוי מלוה.
[8] שמצינו דס"ל לר' מאיר שיש לאדם ליתן לבו מאד שלא יזיק את חברו, והגמ' תביא היכן מצינו שאמר כן ר"מ.
[9] אמר שמואל "טבח אומן קלקל חייב לשלם - מזיק הוא פושע הוא" וכו', ומבואר שלא הסתפק שמואל לומר שמזיק הוא - דאז היה חייב רק אם הוא עושה בשכר, לכן קמ"ל שפושע הוא, שחייב גם בעושה בחינם כדין שומר חנם שחייב בפשיעה.