[1] והגם שרבא שתק לרב אסי בר חמא כששאלו כן, אולם בהמשך כשנחלק עם ר' אושעיא במקרה הזה, אמר רבא ג"כ את הטעם שאין אדם מוחל על ראשי אברים, ומשמע שדוקא על ראשי אברים אינו מוחל אבל על צערו מוחל.

[2] כלומר, שאין אדם רשאי למחול על הבושה שנעשית לכל משפחתו באופן זה שהוא ניזוק בראשי אבריו.

[3] פי', בכל הנזקים יכול אדם לפטור את חברו, רק תלוי איך מתפרשת כוונתו, שאם אמר לו קטע את ידי, ושאלו חברו "על מנת לפטור" ואמר "הן" - בלשון תמיהה, הרי זה הן שהוא כלאו, וחייב לשלם. ואם אמר לו "קרע את כסותי" ושאלו חברו "על מנת לפטור" ואמר לו "לאו" - בלשון תמיהה, הרי זה לאו שהוא כהן, ופטור מלשלם.

[4] אביי מעמיד את משנתנו בגזל עצים משופים, ועשה מהם כלים, שכל השינוי הוי רק שינוי מדרבנן - כיון שהוא שינוי החוזר לברייתו. וכ"ש אם גזל עצים שלא משופים ושיפן שעשה בהם שינוי דאורייתא. [והתנא של המשנה תנא שינוי דרבנן, והתנא של הברייתא תנא שינוי דאורייתא].

[5] רב אשי מעמיד את המשנה שגם היא מדברת באותו אופן של הברייתא, דהיינו עצים ושיפן, כלומר שלקח עצים שאינם משופים ועשה מהם כלים - דהיינו בוכאני שהוא עלי של המכתש, שכל עשיית הכלי הוא לעשות את השיפוי.

[6] דהנה נחלקו רבנן ור' שמעון גבי ראשית הגז, שהדין הוא שכדי להתחייב לתת אותו לכהן צריך שיגזוז מחמש רחלות מכל אחת שיעור של מנה וחצי (שש מאות גרם מכל אחת), ונחלקו מה הדין אם ליבן את הצמר בין אחד לאחד, שר' שמעון אומר שאינו מצטרף דהליבון הוי שינוי, ואילו רבנן סוברים שמצטרף דליבון לא הוי שינוי.

[7] דהנה יש ב' ברייתות שלכאורה סותרות זו את זו האם ליבון הוי שינוי, דבברייתא הראשונה איתא שצמר וליבנו הוי שינוי, ושוב הביאה הגמ' ברייתא גבי ראשית הגז שכתוב שליבנו ולא צבעו חייב לתת - דהיינו שליבון לא חשיב שינוי. ואביי תירץ הא רבנן והא ר"ש וכנ"ל. ורבא מתרץ דהא והא כר' שמעון, והברייתא דהוי שינוי כשעשה במסרק, והברייתא דלא הוי שינוי כשעשה ביד.