[1] אכן אם אדם הלך והצית איזה דבר של חברו, בזה לכו"ע חייב משום אדם המזיק. כמבואר בתוס' בד"ה אשו משום חציו.

[2] כתבו התוס' לחלוק על פירש"י שפירש שלמ"ד אשו משום ממונו פטור על נזק שעשה בגחלת של חברו. וס"ל שבא ר"ל לומר שהחיוב משום ממונו.

[3] דלשיטתו מיירי שהניח את החררה בלא שינוי ולכן במקום ששרפה הוא היזק ישיר של הכלב - ואפי' אינו חציו וכחו של כלב אלא מעשהו ממש, ולכן חייב על ידו נזק שלם, ועל מה שהתפשטה האש מאותו מקום לשאר הגדיש - הוי חציו של כלב וכדין צרורות שהתיזה בהמתו שחייב עליהם רק חצי נזק.

[4] ס"ל שמיירי שזרק את החררה בוערת על אותו מקום, ולכן על אות מקום שנפלה שם החררה ונשרף חייב כמו צרורות שלו שהזיקו, ולא מדין אש, כי אש אין לחייב במעשה זה, כיון שאין זו אש של בעל הכלב, וזה הטעם שעל שאר הגדיש פטור לגמרי.

[5] דכיון שאשו משום ממונו - וכאן אין זה האש של בעל הגמל, לכן אין חייב בעל הגמל על התפשטות האש, אולם על מה שהיא מסכסכת ומדלקת כל הבירה - על זה ודאי חייב כי כל כולו הוי מקום גחלת.

[6] ביארו התוס' (בד"ה ואי) שה"ק: שאין החנוני צריך להיות חייב בהכל אלא גם בעל הגמל יתחייב אתו כיון שגם הוא פושע בסכסו, אבל בלא מסכסכת מובן למה בעל גמל פטור וחנוני חייב הכל כיון שהוא טען כדרכו ואין לו לחשוב שיניח משהו נר בחוץ.

[7] ולכן כשהנר בחוץ חנוני חייב בהכל דלא היה להניח נרו מבחוץ. אבל אם הניח נרו בפנים - אז בעל גמל חייב משום דלא איבעי ליה להרבות בטעינה.

[8] ולא נחשב שמסר דבר דברי היזקא - דהיינו שיזיק מיד, כי דוקא הצוותא של החרש עם האש היא זו שגרמה את ההיזק.

[9] דגם לר' יוחנן נחשב שמעשיו של המוסר את הבעירה הם אלה שגרמו את ההיזק, כיון שדברים אלו דולקים ביותר.

[10] דככול שעוזב את הגחלת כך היא הולכת ומתכבה.

[11] והוי כמו שמסר שורו לחש"ו והזיק שחייב, דהרי לא עשה שמירה, וגם כאן לא עשה שמירה דברי היזקא.