[1] ולגבי דוחן, כתבו התוס' (ד"ה תיובתא), דאפשר שכן הלכה כרב ושמואל שלא מברכים עליו מזונות אפי' בתבשיל. וכתב הרי"ף (וכן פסק בשו"ע סימן ר"ח סעיף ח'), שמברך עליו שהכל ובורא נפשות. ובה"ג כתב שמברך האדמה ובורא נפשות. אכן רבינו יונה והרא"ש ועוד, ס"ל שדין דוחן שוה לדין אורז.

[2] הגם שאינו מה' מיני דגן, מ"מ חשוב הוא יותר משאר מיני קטניות היות שהוא משביע וסועד את הלב כמו מיני דגן. ולכן מברך עליו מזונות. אולם לבסוף לא מברך מעיך שלש (לרבנן למסקנא), משום שלא נתקנה ברכת מעין שלש אלא על ה' מיני דגן דוקא.

[3] ר' יוחנן בן נורי ס"ל דאורז מין דגן הוא, וא"כ דינו ממש כמו חטה לכל דבר.

[4] וחותם על האדמה ועל פרי האדמה.

[5] הסתפקו התוס' מה מברך בכוסס את החטה לאחריו, האם מברך ברכה מעין שלש ואומר על האדמה ועל פרי האדמה - כיון שהחטה היא מה' מיני דגן, או שכיון שלא מצינו ברכה כזו לא אומר אלא בורא נפשות.

[6] לרש"י (ד"ה חביצא) הכוונה שמבשל בסיר מאכל של פירורי לחם. ותוס' (ד"ה חביצא) חולק, וס"ל דאם מיירי במבושל א"כ אין דומה למנחות, ולכן מפרשים דחביצא הוא פירורים שמדובקים יחד ע"י משקה או חלב.

[7] הוקשה לתוס' לפירש"י דמיירי שנתבשלו, א"כ צריך להיות החילוק בברכות - בין אם הפרוסות קיימות ללא קיימות, וכדלעיל (בעמוד א'). ותירצו, דאה"נ לרש"י (וכן הוא בירושלמי) גם כאן היא אותה כוונה, וכשיש בו פירורין כזית - זהו שהפרוסות קיימות, וכשאין פירורין כזית - זהו שאין הפרוסות קיימות. אולם לפירוש התוס' שמיירי בפירורין המדובקין ע"י מרק או חלב, מיירי בכל אופן שהפרוסות קיימות - דאין הפרוסות מתקלקלות ע"י דיבוק זה.

[8] פי', שחזר וגבלן יחד ואפאן. ובאופן זה סברה הגמ' להעמיד את הברייתא גבי מנחות - שמברך המוציא אפי' על פירורין קטנים כסולת (דכך צריך לפרר המנחה אליבא דר' ישמעאל). אלא שהקשתה על זה מלשון הברייתא שאמרה "והוא שאכלן בכדי אכילת פרס" - דאם מיירי באופן שעירסן, היה צריך לומר "עם אכלו" - בלשון יחיד, דהא חזר להיות לחם אחד.