[1] כששותהו בפני עצמו מבואר בגמ' שהוא מזיק, וכיון שכן לא מברך עליו, ומרש"י משמע שלא מברך עליו בכלל, והרמב"ם (בפ"ח מהלכות ברכות ה"ב) כתב שמברך שהכל.

[2] באופן זה השמן טפל לפת או לאניגרון ולכן מברך את ברכת הפת או האניגרון - כדין עיקר וטפלה.

[3] והטעם שלא תיקנו לשמן זית ברכה בפני עצמו. ביארה הגמ' בהו"א (לעיל דף לה:) משום שאי אפשר לברך עליו בורא פרי הזית (כמו בורא פרי הגפן), כיון שהפרי עצמו קרוי זית (ואינו כפרי הגפן שקרוי ענבים), ויהיה משמע שהוא פרי של פרי הזית. והקשה מר זוטרא, שיאמר בורא פרי עץ הזית. ולכך אמרה הגמ' טעם אחר, משום ששמן זית אינו סועד ומשמח כמו יין, לכן אינו חשוב כל כך לתקן לו ברכה בפני עצמו.

[4] כן כתב המג"א (סימן ר"ב ס"ק ח') דחשיב הפת טפלה לו, וכיון שאינו שותה אותו בפני עצמו מברך עליו. אולם הב"ח ס"ל שתמיד הפת עיקר ומברך על הפת ופוטר את הטפלה.

[5] והקשו התוס' לפירש"י, דא"כ למה התירה הברייתא דוקא באופן ששותה ע"י אניגרון, תתיר אפי' בפני עצמו כששותה בלא להשהותו בגרון, ולכן חולקים תוס' על רש"י וסוברים שגם בלא להשהותו אסור. אולם כתבו ליישב את פירש"י, שהברייתא חיפשה אופן שיהיה מותר אפי' ע"י שהייה.

[6] וכתבו התוס' (בד"ה קמחא), דלא מיירי בקמח ממש הנטחן דק דק - דלא שייך בו אכילה כלל, אלא מיירי שנטחן רק קצת ויש בו חתיכות ושייך בו אכילה. א"נ מיירי בקמח דק, אלא שעשוי מחיטה של קליות שנתייבשו בתנור שקמח כזה ראוי לאכילה.

[7] כיון שהוא קשה לגרום תולעים במעים לכן ודאי שלא מברך עליו בורא פרי האדמה. אולם מברך שהכל, דסוף סוף הוא נהנה ממנו.

[8] וכן שקדים שאוכלים קליפתן בעודן רכים מברך שהכל, כיון שלא נוטעים אותם לאוכלם כן, אלא בשביל לאכול הגרעינים כשיקשו - תוד"ה לא.

[9] והטעם שמברך על זה האדמה ולא שהכל, משום שאין ניזוק הצלף בנטילת העלים והתמרות שלו, ועל דעת כן נטעי ליה גם על העלים והתמרות, רק כיון שאינם עיקר הפרי מברך עליהם רק האדמה.

[10] מפשט הגמ' משמע שתלוי דין ערלה וברכות זה בזה, ולמ"ד שאין בקפריסין דין ערלה - אין בהם גם דין ברכת העץ - וכן פסק הבה"ג שמברך האדמה, כיון שבחו"ל אנו חושבים לו שאינו פרי לענין ערלה. אולם הר"מ בתוס' (ד"ה הלכתא) ס"ל שאין תלוי זה בזה, והגם שהלכה כר"ע בחו"ל לענין ערלה שלא נוהג בו - הוא משום שהלכה כדברי המיקל בחו"ל, אבל ודאי פרי הוא לענין ברכה ומברך העץ.

[11] ודחה אביי צד זה, דהרי נץ הרימון אף שלא חשוב אוכל (דאינו מצטרף לכביצה לטומאת אוכלים), בכל אופן יש בו דין ערלה, הגם שבתלוש מתייבש ונופל הנץ ולא נשאר על הפרי, ש"מ שאפי' ישנו שומר רק במחובר מצטרף לערלה.

[12] והקשתה הגמ' על זה מדברי רב נחמן, דהא שומר הפרי בתמרים (שהוא כמו הקפרס באביונות) נושר מן הפרי בעוד שלא נגמר הפרי ובכל אופן יש בו דין ערלה. [וניסתה הגמ' לומר, שזה רק לפי דעת ר' יוסי שסובר שסמדר בענבים נקרא פרי, וה"ה בתמרים ובאביונות שמחשיב להם פרי אפי' קודם שנגמרו, ואילו רבנן חולקים על זה. ודחתה הגמ', דרבנן מודים לר' יוסי בשאר פירות שנקראים פרי גם קודם גמר בישולם, וא"כ דברי רב נחמן הם אליבא דכו"ע].

[13] והלכה כן, לפי הכלל שאמרו רב ושמואל "כל שיש בו מחמשת המינים - מברכים עליו בורא מיני מזונות", וכתבו התוס' (ד"ה כל), דדוקא שנותן את הקמח כדי שיסעוד את הלב (או לטעם) אבל אם נותן לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מיני מזונות, וטוב להחמיר לאוכלו תוך הסעודה.