[1] פירש רבינו יונה (דף יא: מדפה"ר) דהוא מחצי שעה סמוך לק"ש, וי"א כל זמן שאין שהות להספיק להוציאו ולקוברו עד שיגיע זמן ק"ש. וע"ש שהביא מחלוקת אי מיירי רק בק"ש של שחרית או גם בשל ערבית, שהגם שכל הלילה זמנה אסור להוציאו סמוך לזמנה.

[2] ע' במשנה ברורה (סימן ע"ב ס"ק ו'), שבזמן הזה אין לנו אדם חשוב לענין זה.

[3] מבואר שכשהמת בפניהם לא מפסיקים את ההספד, ולכן צריכים להשמט כדי לקרוא והאבל שומע ההספד ולא עושה צידוק הדין - גם לא בשעה שחבריו נמשטין ומתפללים. אולם כשהמת אינו בפניהם, מפסיקים לק"ש ותפלה, ולכן יש נידון מה עושה האבל.

[4] ונחלקו הראשונים האם גם מתפללין, דשמא כיון שתפלה דרבנן לא הצריכום. וברבינו יונה הביא שה"ה שמתפללים. וע' שו"ע (או"ח סימן ע"ב סעיף ג') ובמ"ב (ס"ק י').

[5] וכיון שהוא רק טומאה דרבנן התירו חכמים גזירתם משום כבוד מלכים. והקשו התוס' (בד"ה מדלגין) על פירש"י (בסוכה דף כג. בד"ה לא גולל לקבר) דס"ל דגולל הוא כיסוי של ארון, דכיון שגולל מטמא באהל כמת, א"כ שוב יש כאן טומאה דאורייתא של אהל וכיצד היו מדלגים. ותירצו שבכל אופן אין כהן מוזהר עליה כיון שאין הנזיר מגלח על טומאה זו - ואינה שם טומאה אצל נזיר כלל.

[6] כן כתבו תוס' דצ"ל שראש הארון פתוח, שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא אפי' במקום שאין כנגדו מת - וזה דין קבר סתום שמטמא בכל מקום בנגיעה ובאהל, וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות טומאת מת הט"ו).

[7] רש"י כאן מפרש שמיירי בסתם אדם שהולך למצות אלו, וקמ"ל שאפי' שהם מצות שיש בהם כרת, מ"מ נדחות הם מפני מת מצוה. ואילו תוס' (בד"ה ולאחותו) פירשו שמיירי באדם שיש לו כל הקדושות האלו - כה"ג ונזיר, וגם הולך למול את בנו ולעשות פסח, ובכל אופן יש לו להטמא למת מצוה. אכן בתוס' הבא (פירשו כמו רש"י כאן).