[1] באופן זה אין כאן נידון של ברירה, דכבר בשעת קניית העירוב היה ברור הדבר איזה עירוב קונה לו - דהיינו העירוב שנתן במזרח או במערב, ורק הוא לא ידע איזה עירוב קנה לו, וחסר רק בגילוי מילתא - ולא בדין ברירה. [דדוקא בכה"ג שלא בא עדיין החכם, שתלה בדעת החכם לאיזה צד שיבוא, דלא הוברר הדבר עד למחר - בזה שייך ברירה, אבל אם כבר הוברר רק שהוא אינו יודע - אין זה דין של ברירה אלא רק גילוי מילתא].

[2] טבלא זו היא כפי פשטות הסוגיא, אכן נתחבטו בסוגיא זו ראשונים ואחרונים באורך, וע' ברשב"א ובשטמ"ק ובפנ"י ובשערי יושר שער ג' כ"ג, ועוד.

[3] וה"ה בדין משנתנו לא בטלים המים והמלח בעיסה, וכיון שהשאילה אותם ביו"ט ובביה"ש היו ברשות המשאיל הרי הם נשארים כרגלי הבעלים.

[4] הנה הקשו התוס' שמיד בסמוך מביא רב ספרא ראיה מדין נבלה בטלה בשחוטה שאפי' ממון שיש לו תובעים בטל. ותירצו, דאם יש נפ"מ לענין איסור לא משנה מה שיש תובעין לממון ובטל, כגון דין נבלה בשחוטה. אולם בלהיפך כשכל דין האיסור מתחיל בנידון למי שייך הממון, כגון גבי תחומין בזה ג"כ אין חילוק ובין ממון שיש לו תובעים ובין אין לו הדין שבטל.

[5] הנה סברת ר' יהודה בעלמא היא: דמין במינו אינו בטל, ומ"מ ס"ל לר' חייא בדעתו, שנבלות ושחוטות בטלות זו בזו, (ע' באורך ברשב"א במנחות דף כג.).

[6] והטעם, דהיות שאין שחוטה יכולה להעשות נבלה - לכן היא מבטלת את מיעוט הנבלה שנתערב לתוכה כדין מין בשאינו מינו, וס"ל דבתר מבטל אזלינן. ונפק"מ לענין אם נגע משהו בתערובת - שאינו נטמא.

[7] דכיון דאזלינן בתר מבטל, ונבלה המבטלת כאן חשובה ממין השחוטה, היות שאפשר לנבלה להיות כשחוטה לענין טומאה לכי מסרחה שפרחה ממנה טומאתה. ונפק"מ אם נגעה אחת מהחתיכות של התערובות הזו בתרומה, שאין שורפים לתרומה - דהא נגע בה רק ספק טומאה.