[1] כל הנידון הוא רק על שלמי חובה כגון שלמי חגיגה או כבשי עצרת, אולם על שלמי נדבה וכן עולת נדבה דינם מפורש בתורה שצריכים סמיכה. וכן עולת חובה ג"כ ילפינן או מהיקש ד"כמשפט" לעולת נדבה או מבנין אב - שצריך לסמוך.

[2] כלומר, אף שבשלמי חובה ס"ל שלא צריך כלל לסמוך, מ"מ בקרבנות שצריך לסמוך צריך לעשות את הסמיכה תכף לשחיטה.

[3] לפ"ז היתר רבא הוא רק בקרבן שנאכל כגון שלמים, אבל בעולה אסור. והיתה הגמ' יכולה לומר איכא בינייהו עולה, וצ"ע.

[4] טעם ההיתר לפי רבא לזרוק את הדם אף שנשחט באיסור ביו"ט הוא משום שיש בזה צורך יו"ט ע"י שיתיר את הבשר באכילה, ולכך רק אם יתיר את הבשר לאכול היום זורק, אבל אם אבד הבשר או שנטמא לא יזרוק.

[5] ס"ל שאפי' אין לנו אלא רק הכשר קרבן - להקטיר את האימורים במוצאי יו"ט, גם בשביל זה בדיעבד יזרוק את הדם.

[6] וביארו התוס' דרבה מודה לטעמו של רבא שהיכא שיש היתר בשר באכילה היום שזורק, אלא שבא לחדש שאפי' כשאין היתר בשר מ"מ סגי בהיתר הקטרת אימורים. והקשו, הרי הדין הוא שאין הבשר מותר באכילה כל זמן שלא יוקטרו אימורים. ותירצו, דמיירי שאין האימורים קיימים שאבדו או נטמאו, שאז מותר הבשר גם בלא הקטרתן. (והקשו תוס' על תי' זה, ולבסוף ביארו דכיון שאין יכול להקטיר את האימורים היום חשיבי כאילו נטמאו או אבדו).