[1] וביארו התוס', דמיירי בדבר שצריך מעדר כדי להוציאו, שלא שייך שם הטעם שמא יתלוש ולכן הוצרכנו להגיע לטעם דמוקצה. עוד פירשו התוס' שדוקא בפירות וענבים שייכת הגזירה שמא יתלוש, כיון שאדם מתאוה להם ובעודו בכפו יבלענו, משא"כ בשאר מינים, שצריך להגיע בהם לטעם דמוקצה.

[2] דכיון שהוא בחצר במקום שהוא מוכן לעורבים, לית ליה לר"ש מוקצה שם, ולא דמי לגרוגרות וצימוקים שגם ר"ש מודה שאסורים משום מוקצה שהסיח דעתו מהם לגמרי.

[3] דכיון דלא ניחא ליה בהני משקין - דהרי עמדו הפירות האלה לאכילה, ועתה שיצא מהם משקים נפסדים מעט, לכן אין לחשוש שמא יסחוט. ועכ"פ חזינן דס"ל דהם אוכלא דאיפרת ואין לאסור אותם בכלל גזירת משקין שזבו שאסורים, וכך הדין גם בביצה.

[4] מפרש דמה שאמר ר' יוחנן "מוחלפת השיטה" - היינו ההיא דכלכלה וביצה. והגם דאם נהפוך השיטה יצא שר' יהודה ס"ל שלא תאכל לא בראשון ולא בשני, ואילו רבנן ס"ל שבראשון לא תאכל ובשני תאכל. זה אינו, דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר, וה"ק: לדידי אפי' בראשון תאכל - דאוכלא דאיפרת הוא ואין לי גזרת משקין שזבו, אולם לסברתכם שכן יש לכם גזירת משקין שזבו ואוסרים נולד, א"כ יש לאסור גם ביו"ט שני כיון שהם קדושה אחת.

[5] ומה שאמרה הברייתא שספיקא אסורה, מיירי בספק ביצת טרפה ספק לא, ששם הוא ספק דאורייתא ולחומרא.

[6] וס"ל דאפי' בדרבנן דבר שיש לו מתירין לא בטל, וה"ה שמחמירים בספיקו.

[7] פי', מדרבנן. אבל מה"ת בודאי שבטלה אחת בשתים.

[8] ס"ל דשנה ר"מ "את" שדרכו להמנות - אפי' באלף לא בטיל, והיינו דוקא דבר מיוחד שדרכו להמכר רק במנין ולא נמכר באומד כלל, ואינו כולל ביצה שאף שנמכרת במנין מ"מ נמכרת גם באומד - ולא חשיבא כולי האי ובטלה.

[9] ס"ל דשנה ר"מ "כל" שדרכו להמנות - אפי' באלף לא בטיל, והיינו כל דבר שדרכו להמכר במנין אינו בטל, ובכלל זה גם ביצה.

[10] ס"ל שכל דבר בטל חוץ מששה דברים (אליבא דחכמים, ושבעה אליבא דר' עקיבא) המנוים במשנה שהם חשובים מאד ואינם בטלים.

[11] לקמן (דף ד.) מבואר שהוא ר' יהודה אליבא דר' יהושע. והוא ס"ל שכל דבר שיש בו מנין אינו בטל (אפי' אם היה איסור דרבנן), ובכלל זה גם ביצים.