[1] רשב"ם בד"ה מועלין בהן פירש שהמעילה בבור, היא כגון שהצניע שם משהו או שהוריד שם משהו לקררו שם. ובתד"ה מועלין הקשו עליו הרי אין מעילה במחובר, ולכך פירשו שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה.

[2] בין לת"ק ובין לרשב"א ס"ל כר' יוסי דנימוקו עמו דכיון שהם גידולי הקדש הם קדושים - רשב"ם ד"ה אלא אמר רבה. ובתד"ה אבל כתבו, שיכל לומר לכו"ע מועלין בו ולא במה שבתוכו, למ"ד אין מעילה בגידולין.

[3] והעמידה הגמ' שהקדיש בור ושובך בסתם.

[4] כתב רשב"ם בד"ה אמור, שלפי"ז מה שאמר ר"מ המקדש אשה ע"מ שישתחרר וכו', מיירי בהבטיחו רבו לשחררו, ולכך שוב עבידי דאתו. וריב"ן בתד"ה אימור, מעמיד בחציו עבד וחציו בן חורין שחייב האדון לשחררו.

[5] דס"ל, דכיון שהגוף בעולם חשוב עבידי דאתו. אמנם צריך שיהיה הדבר שבעולם נמצא קמן, ולכך במים שאינם קמן, אפי' שהם בעולם אינם קדושים.

[6] כן העמידה הגמ' למסקנא את דברי רשב"א שאמר המקדיש בור מלא לא קדשו מים שבתוכו, והטעם דס"ל כאבוה [ר' שמעון] שאמר הקדש כמכר וכמו שמכר הוא בעין רעה ולא מכר את המים כך בהקדש הקדיש רק את הבור. וס"ל גם כרבנן דר"נ ודלא כר' נתן האומר שהמקדיש בור הקדיש מימיו.