שבת דף קז. א

המפיס מורסא בשבת משום צערא, מה הדין? [תוד"ה וממאי].

אליבא דר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב אליבא דר' שמעון דמלאכה שאצל"ג פטור
לרש"י פטור ומותר - דאין כאן תיקון כלל [1]
לתוס' [2] פטור אבל אסור פטור ומותר

הצד והחובל בבעלי חיים דלהלן מה דינו?

בשמונה שרצים [3] שאר שקצים ורמשים חיה ועוף שברשותו
הצד חייב [4] צדן לצורך: חייב
שלא לצורך: פטור [5]
פטור
החובל חייב [6] פטור [7] חייב

איזה שרצים עורותיהם אינם נחשבים כעור, ומטמאים טומאת נבלות כבשר? [חולין קכב.].

הָאֲנָקָה הַכֹּחַ הַחֹמֶט הַלְּטָאָה הַחֹלֶד הָעַכְבָּר הַצָּב הַתִּנְשָׁמֶת
לחכמים עורם כבשרם ומטמאים אין עורם כבשרם ואינם מטמאים
לר' יהודה עורם כבשרם ומטמאים אין עורם כבשרם ואינם מטמאים
לר' יוחנן בן נורי כל השמונה נחשבים כעור ואינם מטמאים [8]
אליבא דרב [9] עורם כבשרם ומטמאים אין עורם כבשרם עורה כבשרה

שבת דף קז: א

לתנאים דלהלן החובל באחד מח' שרצים בשבת האם חייב?

אליבא דר' יוחנן ב"נ אליבא דחכמים אליבא דר' יהודה
לשמואל חייב על כולם חייב רק על
הַחֹלֶד הָעַכְבָּר הַצָּב הַתִּנְשָׁמֶת
חייב רק על
הַחֹלֶד הָעַכְבָּר הַצָּב הַתִּנְשָׁמֶת הַלְּטָאָה
לרב חייב על כולם [10]

ההורג מינים דלהלן בשבת מה דינו?

אליבא דר' אליעזר אליבא דחכמים
שמונה שרצים - הפרים ורבים לר' ירמיה: פטור [11]
לרב יוסף: חייב
חייב
כינים - דאין פרים ורבים פטור חייב

-------------------------------------------------

[1] פי', כשמתכוון לעשות למורסא פה, דהינו להוציא ליחה ולהכניס אויר (ע' לעיל ג. תוד"ה מפיס), הוי תיקון וחייב משום בונה או מתקן כלי. אמנם אם כל כוונתו רק להוציא ליחה ואינו חשש אם תחזור ותסתם מיד, פטור ומותר, מטעם דאינו מתקן כלום. ולפ"ז ביאר במרומי שדה, דאינו תלוי במחלוקת ר' יהודה ורבנן במלאכה שאצל"ג, וע"ש כיצד תתיישב לפ"ז הגמ' לקמן (בעמוד ב') שאמרה שהוא מטעם מלאכה שאצל"ג שפטור עליה.

[2] תוס' מפרשים שטעם הפטור בסוגיין הוא מטעם מלאכה שאצל"ג שפטור (וכמשמעות הסוגיא בעמוד ב'), וא"כ הוי דוקא אליבא דר"ש, אולם אליבא דר' יהודה פטור אבל אסור.

[3] הם הח' שרצים המנוים בתורה (ויקרא יא:כט-ל): א) הַחֹלֶד, ב) וְהָעַכְבָּר, ג) וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. ד) וְהָאֲנָקָה, ה) וְהַכֹּחַ, ו) וְהַלְּטָאָה, ז) וְהַחֹמֶט, ח) וְהַתִּנְשָׁמֶת.

[4] משום צד, וכאן לא חילקה המשנה כדלהלן בין צדן לצורך לשלא לצורך. וביארו התוס' (בד"ה הצדן), דברישא כיון שיש להם עור בסתמא צדן לצורך.

[5] פירש"י דהטעם הוא "משום דאין במינו ניצוד" - והויא מלאכה שאצל"ג שפטור אליבא דר"ש. ותמהו התוס' (בד"ה שלא), דאי מיירי באין במינם ניצוד - אפי' צדן לצורך פטור אליבא דחכמים דלעיל (דף קו:).

[6] רש"י הביא בזה ב' פירושים: א) דכיון שיש להם עור הויא חבורה שאינה חוזרת - והוא מתולדת שוחט (דהיינו שיש בזה נטילת נשמה - דהדם הוא הנפש. וכתבו התוס' בד"ה שמנה, דפירוש זה עיקר). ב) כיון שיש להם עור נצבע העור בדם הנצרר שם - וחיב משום צובע.

[7] כיון שאין להם עור (כלומר, אין עורם חשוב עור מחמת דקותו), ולכן אין הדם נצרר שם, ואם חבל בהם ולא יצא דמם החוצה אלא רק נראה שם אדמומית אין זה נקרא חבלה - דעתיד הדם לחזור למקומו, וחבלה הוא רק כשיצא הדם ממקומו ואין עתיד לחזור. (אכן אם יצא הדם החוצה מבואר בברייתא בחולין מו:, שחייב אף בשאר שקצים ורמשים. ראשונים).

[8] ודייק שמואל, דמזה שמשנתנו אמרה שח' שרצים - החובל בהם חייב, מכלל דסבירא לה שיש להם עור, היא כריב"ן דג"כ ס"ל הכי שכל הח' שרצים יש להם עור בלא חילוק, ורבנן חולקים עליו. וע' בסמוך.

[9] ס"ל דכל אלה דקרא קמא אין עורם כבשרם, ואלה דקרא בתרא (והם ה') עורם כבשרם ומטמאים.

[10] ורב חולק וסובר שחכמים חולקים עליו רק לענין טומאה - דאיכא קרא, אבל לענין שבת מודו שלכולם יש עור.

[11] ס"ל לר' ירמיה שכל בעל חי שאין לו עצמות וגידים נחשב אליבא דר"א ככינה בעלמא, ובטעם הדבר דכיון שאינו ראוי לחיות אפי' שש חדשים חשוב שאין לו חיים, וכעין דין טריפה שאינה חיה שנה - שאינה חשובה חיה, וע' ראשונים.

עוד חומר לימוד על הדף