נראה שבאמת אין הבדל בין מה שאדם עושה בגופו ממש לבין מה שהוא עושה בכחו ורק פטור אם זה כח כחו. דבר זה מבואר במכות ריש ח. שכחו חייב וכח כחו פטור. ויש ראייה שכחו חייב כי אם אדם זורק חץ או אבן (או יורה ברובה או באקדח וגו' ) אין גופו הורג ממש אלא החץ והאבן הורגים והם באים רק מכח האדם ואף על פי כן הוא חייב (ועיין לעיל כב. שרבי יוחנן סובר שאש חייב משום חציו ופשוט לגמרא שאם זורק חץ הוא חייב וחידש רבי יוחנן שגם אם הדליק אש זה כמו שזרק חץ).

אמנם באמת נחלקו רבי ורבנן במשנה מכות ז: מן העץ המתבקע שלרבנן פטור ולרבי חייב ופירש רש"י שם שחתך העץ עם הברזל ויצא קיסם מן העץ וניתז למרחוק והרג ורבנן סוברים שזה כח כחו ופטור ורבי סובר שזה נקרא כחו וחייב וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פ"ו הט"ו נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס (עי' כסף משנה שיש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם ) ועיין שם בגמרא ח. שלפי רבי רק נקרא כח כחו אם זרק גוש עפר וזה פגע בענף והענף נפל על אשכול של תמרים והתמרים נפלו והרגו.

אם כן לפי זה כחו לכולי עלמא חייב אבל מן העץ המתבקע לרבנן נקרא כח כחו ופטור ולרבי נקרא כחו וחייב ולכן תוס' הקשו לפי רבי שמחייב מה זה שונה מנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שגם נקרא כחו ופטור והרי גם מן העץ המתבקע נתכוין שהעץ יפול קרוב ונפל רחוק והיה צריך להיות פטור לרבי.

ועיין רשב"א שתירץ קושיית התוס' וחילק שבמשנה במכות אינו פושע כלל כי עוסק במלאכתו ונשל הברזל מקתו או ניתזה הבקעת ולכן נקרא שוגג וחייב גלות כי גלות היא כפרה על שוגג. ועיין שם במהדורת מוסד הרב קוק הערה 450 שהרשב"א סובר שנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' נחשב קרוב למזיד ולכן לא ראוי לו לקבל הכפרה של גלות אבל התוס' הולכים לשיטתם שנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' נחשב קרוב לאונס ולכן נשארו בקושיא. (עיין שם הערה 448 ועיין אור שמח הל' רוצח פ"ו הי"ב ד"ה ודברי)

בסיכום: כחו חייב בדיני רציחה (כגון שזרק חץ או אבן) רק נחלקו רבי ורבנן בדין מן העץ המתבקע שלרבי נקרא כח וחייב ולרבנן נקרא כח כחו ופטור ותוס' הקשו לפי השיטה שמחייבת למה נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' פטור לפי הפירוש האחרון ברש"י ד"ה לענין גלות.

ד. בלום