במכילתא כאן כתוב- "חררה שהוציאו ממצרים אכלו ממנו אחד ושלשים יום...ר' שילא אומר נסתפקו הימנה ששים ואחת סעודה". נחלקו בביאור המכילתא כדלקמן, ושיטת הרא"ם כאן שר' שילא בא לפרש את דברי חכמים שבאותם 31 יום אכלו 61 סעודות, ואילו הגור אריה להלן יחלוק עליו. ולהבנת הדברים יש להקדים שישראל התלוננו ביום ט"ו אייר, ואמר להם משה שירד להם המן לסעודת הבוקר שלמחרת- בט"ז אייר. והנה, ולא מפורש מה היה בלילה- אור לט"ז אייר, וסובר הרא"ם ששיירי הבצק תמו ביום ט"ו, כי לא היו מתלוננים לפני שנגמר להם האוכל, והוא מדייק זאת מרש"י בפסוק הבא- "וילונו לפי שכלה הלחם" אך עוד לא היו רעבים באותה שעה. לדבריו, נמצא שבאור לט"ז אייר לא היה להם לחם לאכול.

ואכלו את קרבן הפסח על מצות ומרורים ולא מהחררה שהוציאו ממצרים.

לכן ב-31 יום אכלו רק 61 סעודות, כי באור לט"ז אייר לא נותר להם מה לאכול.

ועל זה יש להוסיף את הסעודה הראשונה שלא הייתה משיירי הבצק אלא את הבצק עצמו, נמצא שאכלו 62 סעודות- לא כדעת ר' שילא. נמצא שלרא"ם ר' שילא בא רק להסביר את תנא קמא, והקשה הגור אריה- א"כ מה החידוש בדברי ר' שילא? אלא לחלוק בא, ורש"י נקט כחכמים.

ועל זה חלק ר' שילא שבלילה כבר לא היה להם לחם, ולכן הם התלוננו.

על פירושו הראשון הקשה הגור אריה למה רש"י שינה מלשון חכמים במכילתא ואמר 61 סעודות (בלי הסעודה הראשונה) במקום 31 יום (כולל הסעודה הראשונה). ולפי פרושו השני כוונת רש"י ללמדך כיצד ניזונו במשך הימים הללו- על ידי ברכת ה' ששרתה עליהם כיון שהיו להם שיירי בצק.

לכאורה כוונתו למה שנפסק בשו"ע (או"ח קפ, ב) שהאוכל את כל הפת ולא משייר על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה, וכתבו הפוסקים (עי' מג"א שם סק"א ופמ"ג) שהמקור לכך מאשת עובדיה שהיה לה מעט שמן בבית, ולכן שרתה אצלה ברכה והתרבה השמן בדרך נס, וכן הביא הט"ז בתחילת הלכות חנוכה (או"ח תרע, א) מספר הזוהר- "שאין הוא ית' עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועט, אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט, מה שאין כן בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה".

הגור אריה מדקדק כך מלשון ר' שילא- 'נתפרנסו הימנה מזון ששים ואחת סעודות', במקום 'אכלו הימנה'. גם ברא"ם נראה שכך גרס, אך נ"ל שבמכילתא שלפנינו הגירסא 'נסתפקו הימנה'. עכ"פ נמצא שגם לגור אריה ר' שילא לא בא לחלוק אלא לפרש את תנא קמא, אך לא כרא"ם שר' שילא רק מונה את מספר הסעודות, אלא ר' שילא בא ללמדך שהברכה שרתה משום שהם שיירו מהבצק.

כי אז ראו שהבצק שהוציאו נגמר ואין להם אוכל למחר בבוקר.

נמצא שגם לפי תרוץ זה את הסעודה ה-61 אכלו מבעוד יום כדין סעודה שלישית, ולכן הנס התארך לסעודה נוספת.

לדרשת הגמ' "ששת ימים תלקטוהו" איננו רק דין כללי שילקטו בששת ימי המעשה, אלא שבפועל לקטו כאן במשך ששה ימים כי המן התחיל לרדת ביום ראשון. על כך הקשו תוס' שפסוק זה נאמר ביום השבת אחרי שירד המן כמה ימים, ומנין שלקטו כבר ששה ימים? ותירצו- פסוק זה נאמר למשה בתחילה והוא שכח לומר זאת לישראל, ולכן אמר להם בשבת- ששה ימים כבר לקטתם אותו, ועל כך נסובים דברי הגור אריה.

עי' בגור אריה. והוסיף הרא"ם שלא קשה כיצד הוליכו כליהם ברשות הרבים, כי על הוצאה עדין לא הצטוו.