-------------------------------------------------

[1] וביארה הגמ' בהו"א דכיון שהוא אסור באכילת קדשים, הרי שמסיח דעתו מלשמור עצמו מדבר הפוסלו לאכילת קדשים, אמנם בשאר טומאות הוא נזהר - ואיכא נטירותא לפלגא.

[2] היות שאונן מותר בתרומה אינו מסיח דעתו מלשור עצמו מלהטמא לגבה.

[3] דכל זמן שהוא אונן אפי' שטבל לא מהני, דהא חוזרת עליו האנינות. אולם כשלא טבל אפי' שגמר אנינותו אסור באכילה.

[4] בשאר ימות השנה מבואר שבין לרב ירמיה מדיפתי ובין לרב אסי אסור לאונן מדרבנן [והיינו כר' שמעון ונחלקו בזה תנאים להלן] לאכול קדשים ביום מיתה וקבורה לערב. ובענין יום המיתה עצמו (קודם הערב), בזה לכו"ע יש עליו דין אנינות מדאורייתא ואסור בהבאת קדשים ובאכילתם. וביום הקבורה שאינו יום המיתה ג"כ אסור כנ"ל, אולם אין איסורו אלא מדרבנן ולכך בקרבן פסח לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ומשלח קרבנו כדי לאכול בערב.

[5] ודוקא בליל פסח דאיכא מגו שאוכל בקרבן פסח, אולם בשאר לילות השנה אסור בקדשים.

[6] כן אמר רב אסי להדיא בגמ', ולדעתו אינו מטעם מגו שהותר בליל פסח קרבן פסח הותרו כל הקדשים, אלא מטעם שליל קבורה לחודיה לא תפיס לילו אפי' מדרבנן ולכך מותר בקדשים, ולפי"ז גם בשאר לילות מותר בשאר קדשים.

[7] הוקשה לתוס' ד"ה אמר, דגם אם אנינות לילה דרבנן, מ"מ איך מקריב את פסחו כדי לאוכלו לערב, הרי לכאורה לכו"ע אנינות יום דאורייתא. וכתבו דלרש"י [בד"ה קתני מיהת] נראה שס"ל שכל ענין אנינות לגבי קדשים הוא דרבנן לר"ש וקרא אסמכתא בעלמא, [ומה שדאורייתא הוא לענין שאר דיני אנינות], ולא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, ולכך פסח מקריבו לכתחילה. ותוס' חולקים וס"ל דאנינות יום דאורייתא גם בקדשים, ורק לגבי פסח כיון שעיקרו הוא לאכילה - ובזמן אכילה בלילה כבר לא יהיה אונן לכך מותר.

[8] כן ס"ל לרב חסדא ורב ששת ביישוב הסתירה בדברי ר"ש, [דלר"ח מה שנקט בברייתא השניה פסח הוא כדי נסבה, ולרב ששת קאי על שלמי פסח, אולם פסח עצמו ודאי דוחה], ולקמן רב מרי ורבא חולקים וס"ל שאין מביא גם פסח.