-------------------------------------------------

[1] ומחדש ר"א שאף שלכאורה אין הפירות שתחת הפום בכלל הספק כדי להצטרף להיות אחד ממאה, מ"מ רואים את העליונות כאילו הם נפרדות מהתחתונות ומעורבות בהן, ומצטרפים התחתונות לשיעור אחד ומאה לכולם.

[2] ס"ל לר' יהושע אליבא דר' יהודה שכל שדרכו להמנות לא בטל, ולכך אפי' אם היו כאן שלוש מאות פומין אין מעלין את האיסור, וזה התנא שאמר עליו רב פפא: "האי תנא תנא דליטרא קיציעות" וכו'.

[3] הוקשה לתוס', דבסוגין מבואר בדברי ר"מ שבין לר"א ובין לר' יהושע אם יש ק' פומין לכו"ע בטלה התרומה, וא"כ היכי אמר ר"ל לעיל בדעת ר"מ "כל" שדרכו להמנות אינו בטל, הרי ליטרא קציעות הוי כל שדרכו. ותירצו, שדוקא בדאורייתא או בחד דרבנן אמרינן כל שדרכו להמנות אינו בטל , [וא"כ אף שבטלה קדושת הארץ וכלאי הכרם דרבנן - אינם בטלים], אולם בתרי דרבנן [כגון תרומת תאנים שהיא דרבנן, ובזמן הזה שבטלה הקדושה], בזה מודה ר"מ שבטלה.

[4] בתי' הב' ביארו תוס', שבדבר דרבנן מצריך ר"מ שיהיה "את שדרכו להמנות" [וחבילין תלתן הם גם את שדרכו], והכי קאמר, שהיה ר"מ אומר כל שדרכו להמנות בדאורייתא מקדש וא"כ בדברנן ב"את" מקדש - אולם ב"כל" לא. ובתי' הג' תירצו שדוקא דבר שיש בו ג"כ איסורי הנאה אז הוא חמור ואינו בטל גם בדרבנן ב"כל", אבל דבר שאינו איסורי הנאה - הוא בטל.

[5] הוקשה לתוס' היכי אמרינן הכא לר' יהודה שבטל בא' ומאה, הרי מין במינו לר"י אפי' במשהו אינו בטל. ובתחילה תי' ר"ת (ואף שחזר בו - תי' תוס' את הקושיות עליו), דדוקא בדבר לח אמר ר' יהודה מין במינו במשהו, אבל ביבש מודה שבטל.

[6] וס"ל דאין חילוק בין לח ליבש - ובכל ענין אינו בטל לר' יהודה במין במינו. אמנם בתרומה שנפלה לחולין מתוקנים מודה ר' יהודה שבטלה, דכיון שאין החולין המתוקנים [שהם המבטלים] יכולים לחזור להיות תרומה [שהיא דבר המתבטל], אמרינן שעולה באחד ומאה.

[7] וכן משמע לכאורה מפשטות הסוגיא, דאמר רבא גזרה שמא יקח מן הקבוע, משמע שאם יקח מן הקבוע הוא איסור דארייתא.

[8] וס"ל דמדאורייתא כיון שיש כאן רוב בטל האיסור, וקבוע מדאורייתא הוא דוקא אם האיסור ניכר בתערובת שאז אינו בטל, אבל אם כבר בטל האיסור מדאורייתא (כשאינו ניכר) אינו אסור אלא מדרבנן. ובסוגין דאמר רבא גזירה וכו', לא חשוב גזירה לגזירה, אלא כולה חדא גזירה היא (חק נתן).

[9] דילפינן לה מזורק אבן לגו, ומיירי שהנכרי ניכר היה (ואף אם לא היה ניכר לזורק היה ניכר לאחרים), ולכך בזה הוי קבוע מדאורייתא (והאריכו האחרונים הרבה בזה).

[10] וכגון אברים כשרים שתנערב בהם אבר של בעלת מום, שעי"ז נדחו לאחר שחיטה, והנדון אם קרב אחד מהם שאפשר לומר שהוקרב הפסול, האם בכו"א הם נדחים.