[1] אמרינן שמא נשתטתה מחמת חוליו ואי אפשר לסמוך עליו, ולכן אין שומעים לו.

[2] "לב יודע מרת נפשו" - דהחולה עצמו מכיר את מצבו ובודאי שהוא צריך אם הוא אומר שצריך.

[3] בכה"ג שיש רק רופא אחד שאומר שצריך, והחולה ורופא אחר אומר שאין צריך אין סומכים על הרופא האחד, עד שיהיו שני רופאים ויאמרו שצריך.

[4] ולאו דוקא כשרופא אחד אומר לא צריך, אלא אפי' אם מאה אומרים שאינו צריך וכן החולה עצמו אומר שלא צריך, לא שומעים להם אלא שומעים לשנים הבקיאים שאומרים שצריך ויאכל. ובזה חלוק הדין אם יש בקי אחד או שנים, דאם יש רק בקי אחד שאומר צריך שומעים לרופא אחר ולהחולה שאמרו שלא צריך, ואילו כשיש שני בקיאים אפי' מאה שיאמרו שאין צריך והחולה ג"כ יאמר שלא צריך לא שומעים להם אלא שומעים לשני בקיאים המקלים שיאכל, - כי ספק נפשות להקל.

[5] היות שנבילה היא רק איסור לאו ואילו בטבל יש בו מיתה בידי שמים.

[6] שביעית היא רק איסור עשה, ולא כטבל שיש בו מיתה.

[7] ס"ל שטבל קל יותר מתרומה - דהרי יש לו תקנה משא"כ לתרומה שאין לה תקנה.

[8] ס"ל שתרומה קלה מטבל כיון שמותרת באכילה לכהנים, משא"כ טבל שאסור לכל אדם.

[9] הנידון איזה איסור מדרבנן עדיף, האם איסור הפרשת תרומות ומעשרות בשבת - ולכן עדיף שלא יעשר, או איסור אכילת טבל דרבנן חמור יותר ועדיף שיעשר אפי' בשבת.

[10] הסיקה הגמ' דכו"ע מודו לרבה דבעציץ נקוב כיון שחיוב המעשר בו הוא גזירה אטו דאורייתא (שאם יאכל מעציץ שאינו נקוב יבוא לאכול מעציץ נקוב - ומעשר דגן חייב מה"ת), בזה יש להחמיר יותר וצריך לעשר אפי' בשבת לכו"ע - וכדברי רבה.