[1] וכיון שטומאה הוא דבר שכיח לכן גם ת"ק מודה בזה שצריך להתקין לו.

[2] כתוב (ויקרא טז:ו) "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" - ביתו זו אשתו, וכיון שכן צריך שיהיה הכהן נשוי, ויש לחוש שמא תמות אשתו לכן מתקינים לו אשה אחרת תחתיה. ורבנן לא חששו לחשש רחוק זה, דאם יש לחוש לחשש זה נחוש שמא תמות גם האשה השניה שאנו מתקינים לו - ואין לדבר סוף. והקשו התוס' (בד"ה וחכ"א), הרי איתא ביבמות (דף כו:) דאנחנו חוששים למיתה של אחת ולא של שתים. ותירצו, דבאמת כלל אין לחוש למיתה בזמן מועט, ואם בכל אופן מחמת מעלת כפרת יוה"כ אנחנו חוששים אפי' במיתה לזמן מועט א"כ היה מן הדין לחוש אפי' למיתה של שתים, וכיון שבזה אין לדבר סוף לא חוששים כלל.

[3] ע' שיח יצחק שהעיר, דלרש"י (בד"ה צפונה מזרחה) שפירש שהיתה במקצוע מזרחית צפונית של עזרה, איך אמר כאן שהיא בהר הבית. ותירץ, שהכוונה שהיתה ליד אות מקום שבהר הבית קרוי בירה.

[4] בזבחים (סוף דף קד.) איתא התם: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בזמן שהן נשרפים כמצותן נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים ואם אינן נשרפים כמצותן נשרפים בבית הבירה ואינן מטמאים בגדים.

[5] ומיירי על איזה לשכה מסוימת שהיתה שם.