[1] ר"ל סובר שתרומה בזמן הזה היא דרבנן, ובזה חולק על ר' יוחנן שסובר שגם בזמן הזה תרומה דאורייתא, וס"ל שכל הקולא שהקילו ר' יוסי ור' שמעון באנדרוגינוס שהוא ספק זה רק בספיקא דרבנן, אבל בחזה ושוק שהוא ספק דאורייתא לא הקילו. וגם לא בתרומה בזמן הבית שהיא דאורייתא גם בזה לא הקילו, ולא רק בדגן תירוש ויצהר שבהם יש חיוב תרומה מדאורייתא בזמן הבית, אלא אפי' בשאר מיני אילן וירק שאין תרומתן אלא רק מדרבנן אסור בזמן הבית, כיון שיש אז תרומה דאורייתא גזרו שמא יבוא להאכיל אותה בתרומה דאורייתא, אכן ר' יוחנן חולק וסובר שבהכל הוא מאכילה.

[2] אכן חכמים ור' עקיבא חולקים וס"ל שרק ששה או שבעה דברים מסוימים הם אינם בטלים, אבל שאר כל הדברים בטלים. ואלו הם: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפי תרדין, וקולחי כרוב, ודלעת יונית, ור"ע מוסיף אף ככרות של בעה"ב. (ובתוס' בעמוד ב' בד"ה רבי, הוסיפו עוד דברים).

[3] פי', כל דבר שדרכו להמכר במנין דוקא לרוב בני אדם, אולם פעמים נמכר גם שלא במנין. ואת שדרכו, היינו דבר שנמכר רק באופן זה של מנין.

[4] ומותר לכהנים לאכול את התערובת, ולא חוששים לחתיכה או הפרוסה הטמאה.

[5] ולא ניתרת התערובת לזרים אלא דוקא צריך שכהן יאכל אותה. ופירש"י דת"ק כאן מודה לאסור, משום שאפשר למוכרן בהפסד מועט, וכיון שחתיכה ופרוסה דרכן להימנות, בהפסד מועט לא מבטלינן לאיסור דאורייתא. ותוס' (בד"ה דברי) פירשו, שלאחר שנתבטלה היא נעשית חתיכה הראויה להתכבד, אולם ברישא שמיירי בקדשים לא חשיבא חתיכה הראויה להתכבד כיון שאין דרך לכבד במקדש.

[6] פירש"י הטעם משום דס"ל לר' יהודה ד"מין במינו לא בטל". ותוס' (בד"ה רבי) פירשו דטעמו שלר' יהודה, משום דס"ל דר' יהודה ס"ל "כל שדרכו להימנות שנינו" ולכן לא בטלה פרוסה וחתיכה.