[1] למסקנא ביאור הלימוד אליבא דר' יהודה הוא, דאמרינן שכחה דומיא דקציר, מה קציר בגלוי - דהתבואה הנקצרת היא בגלוי, אף שכחה בעומר גלוי דוקא - ותמעט טמון. ותיבת "בַּשָּׂדֶה" דרשינן - לרבות שכחה קמה, שגם אם שכחה באיזה זוית לקצור את הקמה גם אם בכלל דין שכחה.

[2] והגם שמצאנו שלגבי עומר השכחה דורשים חכמים לרבות טמון, מפרש רב שכל דרשא נלמדת כפי ענינו של קרא, דהנה גבי עומר כתיב (דברים כד:יט) "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ", והו"א שכחה דומיא דקציר, מה קציר הוא בגלוי - דהתבואה הנקצרת היא בגלוי, אף דין שכחה מיירי בעומר בגלוי - והייתי ממעט טמון, ולהכי אתא קרא "בַּשָּׂדֶה" - לרבות את הטמון. אכן כאן גבי עגלה ערופה אדרבה מענינו של קרא הוא להיפך, דהא כתיב (דברים כא:א) "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה", ומשמעות "כי ימצא משמע באיזה אופן שימצא אפי' אם הוא טמון, ובא קרא ד"בָּאֲדָמָה" למעט שדוקא כשהוא נמצא על האדמה ולא טמון.

[3] ורצתה הגמ' לפשוט מברייתא דאיתא התם: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכחו וכו' העליון אינו שכחה (לכו"ע) - ולכאורה הטעם משום שהוא צף על עומר אחר ואינו עומד על הקרקע. ודוחה הגמ' שהטעם הוא משום דאחזיק ביה - זכה ביה. ומקשה א"כ מדוע אמרה הברייתא שהטעם "מפני שהוא צף", וא"כ חוזרת הראיה שיש לפטור. ודוחה הגמ' אימא מפני שהוא "כצף", ע"כ. כלומר, שלעולם אין פטור מה שעומר צף על גבי דבר אחר בשדהו, אלא הפטור משום שזכה בו כבר, ומה שאמר "הרי הוא צף" כוונתו לומר שכיון שתפס בו לזכות בו הרי הוא כצף על הקרקע ואינו בקרקע ולכן פטור.

[4] וברייתא זו באה לאשמועינן את כוחו שמחדש שאפי' במין במינו הוי טמון.

[5] ס"ל לר' אליעזר שאפשר לצמצם את המדידה ושיהיה בדיוק מכוון בין שתי עיירות, ולכן שתיהן מביאות שתי עגלות ודריש לקרא (דברים כא:ג) "והיה העיר הקרובה" - דאפי' קרובות, דהיינו שקרובות מביאות שתים.

[6] במשנה שלפנינו לא מפורש מה דעת ר' עקיבא, אכן מלשון המשנה "דברי ר' אליעזר" מבואר שחכמים חולקים. ואכן בבכורות (דף יח.) מובא את דעת חכמים, ויש מחלוקת בדעתם, דיש סוברים שאין מביאות בכלל, ויש סוברים שמביאים שתי עיירות ביחד עגלה אחת.

[7] גם כאן לא נזכר במשנה סברת מי שחולק, וגם לא מבואר מי התנא שאמר את המימרא הזו - ומשמע שהוא סתם תנא דמתניתין. אכן טעם הדבר הפטור משום שסבר שירושלים לא נתחלקה לשבטים. ולפ"ז התנא דס"ל (ביומא יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים חולק גם כאן וסובר שהיא מביאה עגלה ערופה.

[8] אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל כשהוריש להם את הארץ הוא ש"צמת מצוה קונה מקומו" דהיינו שאיפה שנמצא המת מצוה שם קוברים אותו אפי' אם זו קרקע פרטית.

[9] ומבואר בגמ' שסברתו היא דרישא היכא דנפיל נפיל - ולכן מקום הראש קנה, וגופא הוא דרץ וממשיך ואזיל עד שנופל. ור' אליעזר סובר דגופיה בדוכתיה נפיל - וקונה מקומו, ורישא מתגלגל ונפיל במקום אחר.

[10] ובמשנה נזכר עוד דעה שלישית, והיא דעת ר' אליעזר בן יעקב שמודדים מצוארו - דהוא המקום שנעשה חלל משם.