[1] דממ"נ באיזה מקרה מדברת המשנה שאינה אוכלת בתרומה היכא ש"באו עדים שהיא טמאה", דאם באו לפני שהיא שותה, הרי ע"פ עדותן הם מעידים שהיא זונה היא ולא גרע מדין אומרת טמאה היא שאינה אוכלת בתרומה. ואם מיירי אחר ששתתה, א"כ אם אמרת בשלמא שאין המים בודקים אותה - לכן שייך מציאות כזו שאף ששתתה נשארה חיה, ומשום שיש לה עדים במדינת הים ואין המים בודקין אותה. אבל אם נאמר שהמים בודקים אותה, הרי מיד מתה ואם לא מתה ש"מ שהעדים הם שקרנים.

[2] איתא לקמן (דף כב:), רבי אומר זכות תולה במים המרים (לענין שאינה מתה מיד. אבל אם חטאה) אינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונת והולכת עד שלבסוף מתה במיתה הכתובה במים המרים. ומפרש רב ששת שעל עיקר היסוד של רבי שהיא הולכת ומתנוונת לא חולקים רבנן, אלא רק על מה שאמר רבי שלבסוף היא מתה במיתה הכתובה במים המרים אפי' שיש לה זכות, על זה פליגי רבנן וס"ל שאם יש לה זכות יכולה היא להנצל לגמרי שלא למות באותה מיתה כלל. וכיון שכן יש ראיה אם לא נתנוונה שהעדים האלו שקרנים הם.

[3] ס"ל שפעמים זכות תולה במים המרים והגם שחטאה אינה מתה מיד כשיש לה זכות, ולכן אין ראיה מזה שלא מתה שהעדים שקרנים.

[4] סובר רב יוסף שחכמים חולקים על כל דינו של רבי, דהיינו גם על מה שחידש רבי שאף אם יש לה זכות היא מתנוונת, ס"ל לחכמים שהזכות מצילה אותה שלא תתנוון, וכיון שכן אפי' אם לא תתנוון אין ראיה שהעדים האלו שקרנים, דיתכן שהזכות תלתה לה.

[5] ולכן פירשו את הדין המוזכר במשנה ד"אלו שמנחותיהן נשרפות וכו' ושבאו לה עדים שהיא טמאה". ויש לנו לדון מתי באו העדים, דאם באו העדים קודם שקדשו את המנחה בכלי שרת, בכה"ג תצא לחולין ולמה תשרף, אלא על כרחך שמיירי שבאו עדים אחר שנתקדשה, ועתה הניחא אי נימא דלא כרב ששת - ונסבור שאפי' שיש עדים שהיא נטמאה המים בודקין אותה הרי שהמנחה היא יכולה להתקדש, ולכן הדין שאחר שהעידו העדים שהיא טמאה נשרפת, כי מתחילה כדין נתקדשה, אבל אם נאמר כרב ששת שאין המים בודקין אותה, ונתברר למפרע שכלל לא היתה המנחה קדושה כדין, א"כ מדוע היא נשרפת. ותירץ רב יהודה באופן שזינתה בעזרה, וכן הסכים לתירוץ זה רב אשי, ולא ניחא להו להעמיד בזנות מעיקרא - שעליה מביאה הבעל לשתות, משום שס"ל שאה"נ שאם היו עדים שהיתה טמאה מנחתה יוצאת לחולין אפי' מדרבנן ולא נשרפת. וכן ס"ל לרב מרי שהקשה על רב פפא.

[6] ולכן בכה"ג שתברר שהיו עדים שהיתה טמאה באותה שעה שקדשה מנחתה, בכל אופן נשרפת הנחה מדרבנן כדי שלא יאמרו "מוציאין מכלי שרת לחול".

[7] בכה"ג כולם מודים שהמנחה נפדת ולא יבוא לטעות ולומר "מוציאין מכלי שרת לחול" - ומשום שעדים זוממין קלא אית להו.