-------------------------------------------------

[1] רוב הבהמות הנקנות בירושלים הם ממעות מעשר שני, ולכך יש לנו לדון את המעות הנמצאות לפני הסוחרים כדין מעות מעשר שני.

[2] והטעם מבואר בגמ', משום שאין הכהן מוציא מעות הלשכה לפני שהוא מחללן על הבהמה, וממילא המעות הם חולין. וכן אין לחוש למעות מעשר שני שם - אפי' בזמן הרגלים שסתם מעות שבירושלים הם מעות מעשר, משום שדוקא גבי שוקי ירושלים שהם מתכבדים בכל יום אמרינן דמעות שלפני הרגל ודאי כבר נמצאו - והמעות שעכשיו נפלו מעולי רגלים והם מעשר, משא"כ הר הבית שאינו מתכבד בכל יום - אזלינן ביה בתר רוב ימות השנה שאין שם מעות מעשר.

[3] כך היתה הדרך, שבשר שקרב למזבח - עולות - היו משאירים אותו אברים, ואילו בשר שנאכל - חטאות - היו חותכים אותו לחתיכות קטנות שכך היא דרך האכילה. וכיון שנמצא בעזרה, יש לנו לחוש דוקא לחטאות ולא לשלמים שהם נאכלים בכל ירושלים, וכן אין לחוש לאשמות, כיון שחטאות הם הרוב.

[4] כיון שרוב הבשר הנאכל בירושלים הוא זבחי שלמים. אכן אומרת המשנה, שאין הבשר בין חטאות ואשמות ובין זבחי שלמים נאכלים, כי יש לחוש שמא נפסלו כבר בלינה, ולכן תעובר צורתו - דהיינו שילון (כי בכל אופן יש ספק שמא לא נפסל עדיין), ואז יצא לבית השריפה.

[5] מבואר בגמ' שלוקים עליהם משום נבילה, כי כיון שהרוב מכריע לנו שהם נבילות לוקים על זה.

[6] כן הדרך שבשר שלא נשחט כראוי שהוא נבילה, שמשארים אותו אברים שלמים כדי להורות שהוא נבילה, אולם בשעת הרגל שהבשר מרובה גם בשאר ערי א"י משום שמחת החג (דגם אלה שלא עלו לירושלים מרבים לשחוט ולאכול בשר), גם אם הם אברים - הם מותרים, שתולים ברוב כשרים, ושרק לא הספיקו לחלקם לחתיכות.