-------------------------------------------------

[1] לרבנן היה שופר אחד שמשמש לכל עולות נדבה, בין גוזלים קטנים ובין תורים גדולים. (ולא כר' יהודה שחילקם לשני שופרות).

[2] לר' יהודה לא היה שופר לקיני חובה, אלא כל מי שהיה צריך להביא קיני חובה היה מביא או מעות או את העופות עצמן לכהן. טעמו של ר' יהודה משום שהיה חושש שמא נדע שמתה אחת מהנשים שהביאה שם מעות חטאת, ונמצא שמעורב במעות שבשופר חטאות המתות. ולברור ד' זוזי ולזרוק בנהר - ונאמר שזה המעות של אותה אשה שמתה, ס"ל לר' יהודה דלא מהני, דהוא לשיטתו בעלמא דאין ברירה.

[3] אבל אם אמר "עץ" בלשון יחיד יכול להביא עץ אחד, כיון שבשני גזרי עצים כל עץ הוא קרבן בפני עצמו.

[4] היינו כלי הקודש שהם נקראים כְפוּרֶי זהב. אכן יש גורסים זהב לכַפוֹרֶת.

[5] בגמ' מבואר, דוקא באופן שהזכיר צורה - דהיינו שם מטבע, אבל אם אמר זהב סתם, אם רצה מביא אפי' "צנורא" (דהיינו מזלג קטן מזהב).

[6] ובמעות אלו היו קונים עולות, והיו מקריבים אותם למזבח והעורות לכהנים.